לקונצרט הפתיחה של ״דלוזיות״ הזמינו חברי קולקטיב אקססיב אמנים שחוקרים את הפעולה האודיו-ויזואלית. כל אחת מהעבודות בערב הזה מציגה זווית אחרת לחוות את הגבול בין התפיסה המעורפלת של התודעה, לבין העולם הפיזי שסיפרו לנו שנמצא שם בחוץ.
WACKELKONTAKT / AQUADOME #2: A Crack in the Tank
בשנות השבעים התקיימה סדרה של ניסויים בגרמניה בניסיון להוכיח שטלפתיה קיימת, בה ישבו הנבדקים בחדרים שונים עם משקפיים בעלות עדשות פלסטיק לבנות תחת חשיפה ממושכת לאור אדום ורעש לבן. ברגע הזה, כשהעיניים פקוחות אבל המחזה מעורפל, הם ניסו להעביר זה לזה תוכן גרפי באמצעים טלפתיים. המסקנות מהניסוי נשארו מעורפלות, ובין אם טלפתיה אכן קיימת או לא, טריו האודיו־ויז׳ואל ואקלקונטקט זיהה הזדמנות אמנותית. מתוך נקודת המוצא של צופים־מאזינים עם משקפי א-מימד והקרנות של אור וסאונד הם יצרו פורמט אמנותי־חווייתי חדש. A Crack in the Tank הוא הפרק השני בטרילוגיה AQUADOME, שמשלבת סאונד, תאורה, קטעי וידאו וביצוע מוסיקלי חי. בין רעש איתני הטבע המתנפץ בחוץ לרעש מערכות ההגברה המציף בפנים, חברי ההרכב שולחים ידם בפואטיקה מיסטית ומחפשים את הדרך המסתורית שבה אלמנטים מימיים הופכים מתדר בודד לרעש, ומרעש לקול דממה דקה.
*המופע מכיל אורות מהבהבים, עוצמת קול חזקה ואינו מומלץ לבעלי אפילפסיה פוטוסנסטיבית.
Genrietta / Cold War
גנריאטה היא אמנית אודיו־ויזואלית ילידת מוסקבה שעולמה האסתטי נולד משעות של מחקר עצמי ושיטוט בין ממשקים אלקטרוניים אנלוגיים לבין זכרונות מהמרחבים הקרים בהם גדלה. את המוזיקה והמילים של המופע Cold War כתבה אחרי שהתחילה המלחמה באוקראינה, כשהבינה שלביתה הראשון היא כבר לא תחזור. התחושה הזו, יחד עם השראותיה ממוסיקה אלקטרונית מוקדמת ומיומנותה כאמנית חזותית, הובילו אותה לבנות עולם קר ומדומיין העשוי מהקרנות של דימויים מופשטים, נגינה על מערכת של סינתיסייזר מודולרי וקטעי שירה ברוסית ובאנגלית. בין צורות אור נמוגות למרקמים קפואים ותבניות מלודיות של סינת׳-פופ מרוחק, גנריאטה מזמינה אותנו להיכנס איתה לעולמה הייחודי.
נמרוד גרשוני / א-חור (A-Hole)
נמרוד גרשוני הוא אמן רב תחומי המייצר סביבות המורכבות מפרפורמנס, וידאו, סאונד ואובייקטים. א-חור היא עבודה מתגלגלת שהוצגה בגלריות, פסטיבלים וחללים אלטרנטיביים שונים: היא התחילה בדימוי הנפילה הנצחית של תמונת ״האדם הנופל״ מה-11 בספטמבר, המשיכה לעבודת וידאו־תיאטרון־בובות מצמררת והתפתחה למופע המשלב מוסיקה אלקטרונית חיה ודימוי דיגיטלי, שבמרכזו יצר גרשוני כפיל של עצמו ונתן לו ליפול לנצח נצחים ממגדל משרדים גנרי. כשהאמן האמיתי והפורטרט המעוות שלו ניבטים אל הקהל בו-זמנית מהמציאות (מציאות?) והמסך (מציאות?), לצלילי מוסיקה שיכלה ללוות ערב קריוקי בסרט אימה, נתקלות הצופות במשהו בין דיסוננס קוגניטיבי להיפנוזה.
