תומר דמסקי והמקהלה הקוונטית | שקעה חמה, שקעה נפשי: קינה לזמר העברי
מרקו מילבסקי טומסין | OrgaDoom
Muhammad Cheetah
סיור קונטמפלטיבי עם ליאור פינסקי :DeluZEN
תומר דמסקי והמקהלה הקוונטית | שקעה חמה, שקעה נפשי: קינה לזמר העברי
אף אחד בעולם, כנראה, לא רוצה לשמוע עכשיו מוסיקת פולק עברית. ובכל זאת, בין הסדקים הנפערים של המציאות, המקהלה הקוונטית מעזה לזעוק את השירים שמספרים, כבר יותר ממאה שנה, על הרסיסים הפצועים של המקום הזה.
משיר ערש ביידיש לשיר עמל, משיר מולדת רוסי לשיר על עוני מחפיר, ומשיר אהבה בדואי לשיר זימה קיבוצניקי: הזמר העברי מספר יותר מסיפור אחד, לא רק על עזוז ותקווה אלא גם על תהומות הייאוש. ממעמקי ארכיון הצליל, המלחינה והחוקרת תומר דמסקי ליקטה בקפידה הקלטות אתנוגרפיות של שירים מראשית ימי ההתיישבות היהודית בפלשתינה העוסקים דווקא בדיכאון, התסכול, והכאב שהיו מנת חלקם של ראשוני המתיישבים. את השירים הללו היא שלפה מהארכיון ועיבדה מחדש למקהלה, כלי נשיפה ותופים. דרך פירוקם והרכבתם-מחדש נחשפת עוד דרך לפרק את הנרטיבים השבורים של המרחב הזה, להקשיב דרכם לקולות העבר ולתת להם לצעוק.
הפרויקט החדש והשאפתני של המקהלה הקוונטית מגיע לזירה להופעה נדירה: רגע לפני שהשירים יוצאים לאור כאלבום ומתחפרים בחזרה בארכיון שממנו באו, הם יעלו מתהום הנשייה עוד פעם אחת כדי לפעור חלל מדומיין שבו המנגינות ממשיכות להתגלגל ולהשתנות, ולחפש בתוך החשכה שבין הצלילים, מקום לזיכוך ונחמה.
המקהלה הקוונטית בייסודה של דמסקי היא הרכב קולי המשלב יצירות עכשוויות עם פרשנויות קיצוניות למוסיקה ליטורגית. הרפרטואר שלה נע מפוליפוניה מוקדמת ומזמורים עתיקים ועד לפולק, מטאל, דְרוֹן ומוזיקה עכשווית. מאז הקמתה ב־2021, היא הופיעה, בין היתר, במוזיאון ישראל, מוזיאון יהדות איטליה, מוזיאון בת-ים, פסטיבל צוללן ופסטיבל פולחן הסתיו, הקליטה יצירות מקוריות עבור תחנת הרדיו של BBC ופסטיבל Ars Electronica, ושיתפה פעולה עם אמנים ומלחינים ביניהם נעמה זיסר וגלעד רטמן.
מחקר, עיבוד, ניהול מוסיקלי והפקה בפועל: תומר דמסקי | המקהלה הקוונטית: שירה – אור אלוני, אילן ברקני, איה גבריאל, עידו בן עמי זֹהר, מאיה פנינגטון, נעמי שלו, רון שסקין, פטר שפירא, תומר דמסקי. כלי נשיפה ושירה – עמיר לקח אביבי, נויה פוקס, יובל יצחקי. תופים – רותם טריפמן | סאונד: אורי קדישאי | טרנסקריפציה וליווי מחקרי: עמיר לקח אביבי
מרקו מילבסקי טומסין | OrgaDoom
לפני שבע שנים, בדיוק כשנחנכו המנהרות החדשות בכביש 1, ישבו מרקו מילבסקי ואייל ללי ביטון באוטו, תקועים במנהרה בפקק נצחי. לפתע, ברגע מסונכרן אחד, רעדו קירות המנהרה לצפירותיהם של עשרות כלי רכב. מתחת למעבה הדיסוננס, משאית אחת צפרה במרווח של קווינטה. הרגע האינטנסיבי ההוא, שבו נותר היה רק לשבת בלי נוע, לספוג את מטח הצופרים ולגלות את הסדר שבכאוס, הדהד בגופו של מילבסקי שנים לאחר מכן. בתחילת 2024 הוא יצא למסע מחקר אל תוך הצופר עצמו. המפגש עם אותו מכניזם ראשוני והצליל הגולמי שהוא מפיק, העיר את יצר הסקרנות הקדמוני של מילבסקי, את האימפולס לפרק את המנגנון כדי להתבונן בו מבפנים, ואת הפנטזיה לשכפל את הצליל עד לאינסוף.
הצופר, כמו שלוחה של הפה האנושי הצועק, עבר לאורך ההיסטוריה תהליכי אבולוציה המחוברים עמוק למיתוסים המכוננים של האנושות. הוא הכרוז על חומות העיר, המכריז על יום חג כמו גם על מלחמה מתקרבת, על בוא המלך ועל בוא צבא האויב; הוא האאולוס של דיוניסוס המפתה את המאזין לתוך ערפול חושים; הוא השופר של יום הדין המקים את המתים מקבריהם; הוא הסירנה, האזעקה, היירוט, האזהרה, הוא מחליף את הצעקה של האדם שקולו כבר לא מספיק; וכשמכפילים אותו, כשהוא הופך מיחיד לרבים, הוא רעם העוגב המדמה את קול הרעם האלוהי.
במשך שנה, בתהליך מדיטטיבי שבו עצם מלאכת הייצור (ולא התוצאה) היא לב העניין, מרקו מילבסקי פירק, הרכיב, הזמין חומרי גלם, הדפיס, חרט, שכפל, חצב, מתח, הקיף, מדד, נעל, הבריג, ונתן לחומר קול. לאחר מה שנדמה כאינסוף שעות בהן שיקע את עצמו במרחב פנימי של צינורות, מדחסי אוויר, מנועים וגומיות, הוא מגיע לדלוזיות ופותח את הדלת לתהליך היצירה שבליבו פיתוח של כלי נגינה אלקטרו-אקוסטי רב-צופרי, עוגב מכני חדש מסוגו ויחיד במינו: אורגדום, הקול הזועק את רעידת האדמה של המציאות.
הפרויקט פותח במסגרת רזידנסי מחקרי מתמשך בזירה הבינתחומית. | תשתיות, פיתוח אובייקטים, תמיכה וליווי: הזירה טק פואטרי | ליווי טכני-אמנותי: עמית דרורי | קוד: דניאל טרייסטמן
Muhammad Cheetah
חמישים אחוז נביא, חמישים אחוז נמר, מאה אחוז שואה: יששכר פירו ואורי קריסטל, סנדקי האינדסטריאל-נויז של ירושלים, קראו לדואו שלהם על שם מוחמד צ׳יטה, חלוץ קונגולזי שלפי האגדה כמעט וחתם עם בית״ר ירושלים אך נעלם ברגע האחרון, אחרי ששמע על הגיהנום שמצפה לשחקני כדורגל מוסלמים בטדי. כשהדואו ניסה להדפיס חולצות, במפעל הגדילו ראש וצנזרו, על דעת עצמם, את המילה ״מוחמד״ באמצעות מלבן שחור.
כבר שני עשורים לפחות שקריסטל (מוג׳הדין, סאבסוניק, ואן פצנובסקי) ופירו (רמש, פיקה-קין, Slaves Energy) מתקיימים ברחובות ירושלים, סופגים את הייאוש ודוחסים אותו לתוך סאונדים קרועים וביטים בראשיתיים. לפעמים, אם שואלים אותם, אפשר לחשוב שהם כבר ויתרו על לעשות מוסיקה. אחרי שתיקה ארוכה הם מגיחים לדלוזיות להופעה שעלולה להיות המסמר האחרון בארון קבורה כלשהו, עם אפס תמימות, אפס התנצלות, ואפס ניסיון להעמיד פנים שהם לא מעוניינים לשבור לנו את כל הגוף.
DeluZEN: סיור קונטמפלטיבי עם ליאור פינסקי
***סיור לקבוצה בהרשמה מראש, מספר המקומות מוגבל. פרטים בהמשך***
