המיצבים של תמר הרפז פועלים כזירות מוצפנות ומנופצות, כחידות שהרמזים לפתרונן מפוזרים בחלל. הם תובעים את נוכחות הצופה וערנותו, את מבטו ותנועתו כחוקר מז"פ האוסף ממצאים שיכולים להתגלות או לחמוק בהיסט קטן של זווית המבט או תנועת הגוף. התעלומות בנויות מחפצים יומיומיים השתולים בתוך מארג של מנגנונים אופטיים וקינטיים, דרכם הם משתקפים, משועתקים, לעיתים נשמעים. הצופים מהלכים במתח שבין הנוכחות הפיזית של האובייקט לבין בבואתו, עדים, אך לא תמיד מודעים, למניפולציה החשופה שפועלת, ומבנה את המבוך הסיפורי שנרקם.
העבודות של הרפז מושתתות על מנגנונים אנלוגיים, אך מתריסות אל עבר העידן הדיגיטלי בו הן מתקיימות. הן מעלות שאלות על ההוויה בזמן הזה, על החמקמקות של תפיסת המציאות, והאפשרות לנסח אמיתות ברות אחיזה בעולם שמשתקף דרך מסכים וסימולקרות.
ההצבות המדודות, שהן מלאכת מחשבת של יחסים בין חומרים, נולדות מתוך תהליכי עבודה כאוטיים שמתחילים באיסוף שלל רפרנסים: החל מקולנוע קלאסי ואיזוטרי, דרך ההיסטוריה של המדעים, וכלה באירועים אקטואליים וחוויות אישיות. אלה עוברים אל הסטודיו, בו הרפז עורכת מיני ניסויים פרועים של הפעלת כוחות פיזיקליים על חומרים שונים. מתוכם, היא מזקקת את המנגנונים והדימויים הספציפיים שיכוננו את התצרף של כל עבודה ועבודה.
חור בלחי מוצגת בחשכת אולם 1 של תיאטרון הזירה, אולם שבין לבין המופעים המתקיימים בו משמש מחסן וסדנה. הרפז משמרת את השימושים השונים של החלל, וההצבה מופיעה לצד שאריות של תפאורות ומשטחי עבודה מאוחסנים. את החושך מפלחות אלומות אור שמוקרנות על לוחות זכוכית צבעוניות, פסאדות מנצנצות שמפגש האור עמן מחלץ מהן את זוהרן המבהיק. בד בבד, האור חושף מערך השתקפויות שדרכן מבליחים אחורי הקלעים של החזקת הפסאדה. כמו בחדר־ניתוח של פלסטיקאי סדיסט, מתגלה המאמץ לאחות את שברי הפנים, להסתיר ולהחליק את הטראומה. האור פוער את שבריריות החזית ומגלה את האלימות והאימה הכרוכים בשימור מראית־עין של אחדות.
