פולחן הסתיו עוסק בהזדמנויות ובאפשרויות. אנו פותחים את העונה בפסטיבל שבו אנו מתרגלים ומתאמנים באפשרות לדמיין, לפעול ולהשתנות. במרכז הפולחן קבוצת אמנים מרתקת, אנשי עמל עתירי דמיון. בין שהם בתחילת דרכם או בהמשכה, הם ייחודיים ועקשנים בתפיסת עולמם האמנותית. הפולחן מבקש ליצור הדהוד בין העבודות, האמנים והפרקטיקות הייחודיות שלהם, לכדי קול ותדר שהוא רגע בזמן ועדות לו. הפולחן הוא רגע לחשוב על האופן שבו אנו פועלים, להבין אותו מחדש ואחרת. בדומה לסופרנובה: אירוע שמימי שבו מותה של גלקסיה בפיצוץ אדיר יוצר טמפרטורות עצומות. בתנאים הספקטקולריים הללו, מותכים יסודות וסדרים פיסיקליים ומהם נולד דור חדש של חומרים. מותו של סדר עולמי הוא תנאי הכרחי להיווצרותו של סדר חדש.
בפולחן הסתיו אנו מבקשים לאפשר לעצמנו בזירה, פעם בשנה, את כניסתם של סדרים חדשים. זהו רגע בשנה שבו אנו נפגשים יחד, אמנים וקהל כדי ליצור סביבה אקספרימנטלית מוגנת, שבה מתקיים ומצטבר מארג עדין של מחשבות, אנרגיות ונקודות מבט.
ReThink
קבוצת זיק
קבוצת זיק הוקמה ב־1985 ע״י אמנים בוגרי בצלאל בעיקרם. במשך השנים זיק פיתחו שפה אמנותית ייחודית ובולטת בנוף המופע והאמנות הישראלית. במשך השנים זיק יצרו בארץ ובעולם מופעים פיסוליים, מיצבים, מיצגים ועבודות וידאו. מאז שהקבוצה עברה לסטודיו הנוכחי בא.ת בית נקופה בתחילת שנות האלפיים, הסטודיו פעל כסטודיו וכבית המלאכה לעבודות הקבוצה. הסטודיו שימש גם כבמה למופעים בלתי נשכחים שנוצרו במיוחד לחלל הסטודיו. ביניהם: קוקוצו (2009), קפלר – פעולה פיסולית (2010), מסלולי זיק (2011), מיסטריום קוסמוגרפיקום (2012) ואחרות. החלל צמח והתפתח מפרויקט לפרויקט בעקבות השימושים השונים בו והפך לארכיטקטורה פיסולית מיוחדת במינה בסגנון האופייני לקבוצה ולאסתטיקה הייחודית שלה. — הזירה וזיק החלו את שיתוף הפעולה ביניהם בפולחן הסתיו 2017 ובמופעי ההשקה ״קופים״ במסגרת פסטיבל ישראל 2018. פולחן 2018 נפתח עם ReThink, שבו קבוצת זיק הרהרה מחדש במצב הקיים. זוהי סדרה של תמונות, פסלים, חומרים ותנועה.
ReBirthing
ואקלקונטקט
המופע האודיויזואלי תוצרת בית ההפקות הקיקיוני Excessive Productions פרם רקמות עין בכל רחבי אירופה וחזר בלבוש חדש להשליט בחלל הזיק טרור פוסט-אפילפטי. WACKELKONTAKT פירקו את העצמיות שלהם ושל הקהל וסחפו אותו לחוויה חושית מרנינה, מטעינה, מטרידה, מרקידה ומעלה תהיות לגבי הקשר שבין נוכחות פיזית לתודעה נשלטת. במופע המיוחד לפסטיבל התממש מחדש שיתוף הפעולה הפורה של הטריו עם אמנית האשליות והדמויות דנה טקץ׳ על פוטנציאלו ומופרכותו. WACKELKONTAKT הוא אחד מהפרויקטים של ארגון–הגג הפסאודו–תרבותי Excessive Productions בניהולם המשותף של המשולש תומר דמסקי, אייל ללי ביטון ומרקו מילבסקי טומסין. סאונד, תאורה וחלל משמשים את הקולקטיב כחומרי גלם ליצירת אובייקטים בעלי כוח פעולה על הצופה וביקורת כלפי עצמם וכלפי העולם החיצון. על ידי אסתטיקה של עודפות, ריבוי, אינטנסיביות וחשיפת מנגנונים בוחנים השלושה אנרגיה פיזית ככוח מניע ואת השפעתה על חוויית הצפייה.
תופים, אלקטרוניקה, ניהול טכני ועיצוב שיער: מרקו מילבסקי טומסין. ויז׳ואלז, אלקטרוניקה, ניהול אנרגיות ועיצוב דימויים: אייל ללי ביטון. שירים, אלקטרוניקה, ניהול הפקה ועיבוד קולות: תומר דמסקי. כפילות מנטלית, עיצוב דמויות ופעולה בחלל: דנה טקץ׳. קבלת פנים: עמוס פלד. ייעוץ רוחני-אמנותי: אמיר מאיר. דרמטורגיה, ניהול משרד ובוקינג חו״ל: פגית ברזל.
בור / Pit
בעז בז׳ה גלעד
בור הוא ציור בימתי וטקס של טרנספורמציות, מופע של תמונות העוסק בתמונות. הוא גם אופרה של התנגשויות בין הפיסי והמטאפיסי: תיאטרון של היפוכים שבו אחורי הקלעים (על אנשיהם, חומריהם ושיטותיהם) תובעים את זכותם להפר את ההיררכיה ההיסטורית, חודרים ומשתלטים על מרכז הבמה – כאתר של התגוששות והתחוללות אמנותית ומאגית. בידיהם של פרפורמרים – עובדי במה נוצר מעשה פיסולי – מופעי שבו הגוף, החומר והמנגנון המכני משמשים כיסודות של מצב מטאפיסי: מרחב שבו מתהווה בזמן אמת אימאז׳ – מושג מופשט, מדומיין, רב משמעויות והדהודים. בתמורה, מציע מרחב זה הכחדה מהירה שלו עצמו, פינויו של המרחב המופשט עבור מימושו המחודש של החומר, המנגנון המכני, הממשי.
בעז בז׳ה גלעד מנהל שיח נוקב עם עולם האמנות, התיאטרון והאופרה. הגוף האנושי נרתם, מורד בו ומשתעבד לו באותו זמן. בתוך כך נוצרת התפשטות ופלישה הדדית של המרחב האישי – האינדיווידואלי והמרחב הקולקטיבי – התרבות, ההיסטוריה, האסתטיקה. בור הוא עולם בימתי סוער ונרגש בפוליטיקה ומאבקי הכוחות הפנימיים שלו – מאבקים הנוצרים בהומור לצד רצינות תהומית. — היצירה הועלתה לראשונה כעבודת הגמר של גלעד במסגרת ״פינאלה 2018״ בביה״ס לתיאטרון חזותי בירושלים.
יצירתו של בועז בז׳ה גלעד. על הבמה: ניר (מישקה) איש שלום, רעות שייבה, שחר פולק, קאי רוטשילד. סאונד: אמיר מאיר
כושלירבאק
נורית דרימר
כושלירבאק נע בחלקלקות מעודנת ומתוחכמת בין עולם של אגדות עם לקריוקי ביער, בין מה שנראה כהיבריד מפתיע בין מעגלי העצמה נשית לסדנת ניהול כעסים. זהו תיאטרון – פרפורמנס, ריטואל ואירוע שיכל להתפתח בקלות אל תחומים שהחרטה יפה להם: פיקניק לילי שיכול להתקיים על הבמה בלבד, במקום שבו הזליגה בין אמת לשקר יכולה לחבר יחד את הטינופת והקדושה, להתכחש להם ובו בזמן להתכוון אליהם ברצינות מוחלטת. נורית דרימר היא יוצרת צעירה ומרתקת היוצרת בעבודותיה מציאויות מפוקפקות. דרימר, מנצחת בווירטואוזיות על עולם בימתי עשיר, צבעוני ומפתיע, המסוגל לכרוך יחד לא רק הפכים אלא קצוות: אמת ושקר, הצלחה וכישלון, בידור ופילוסופיה. המעבר ביניהם בנוי ומבוצע כמנגנון מיומן ואסתטי הקושר יחד את המופרך ביותר, עם הממשי והמציאותי – שני מצבים מבוקשים, הכרחיים ובלתי נסבלים. — כושלירבאק עלתה כעבודת הגמר של דרימר במסגרת ”פינאלה 2018” של ביה״ס לתיאטרון חזותי ולאחר הפולחן פותחה להפקה מלאה המציגה כחלק מרפרטואר הזירה.
יצירתה של נורית דרימר. מבצעות יוצרות: אילאיל נתן ודניאל שפירא
ניתוח לב פתוח
איתמר בנאי
”…איתמר שלום, הריני להודיעך כי במלאת 30 להולדתך תשתבש עלייך דעתך. תרצה או לא תרצה, הפגיעה היא מיידית. את החסך ניתן להרגיש כמעט בכל אספקט. בראשית עלייך לראות הכל מחדש, כאילו בפעם הראשונה. להצמיד הגדרות לאמונות, אמונות לרגשות ורגשות לפעולות. להבדיל בין אמת לאמת. ואז תוכל להתחיל ללכת. עם הזמן יחזור כושר הדיבור. אבל משמעויות המילים כבר ישתנו. תצטרך ללמוד את השפה מחדש. שוב. שפה חדשה לאדם חדש, שזה עתה נולד בדעתך המשובשת…“ — ניתוח לב פתוח עלתה כעבודת הגמר של בנאי במסגרת ׳פינאלה 2017׳ של ביה״ס לתיאטרון חזותי. זהו מונולוג–פרפורמנס מרהיב בפשטותו ותחכומו. בנאי הוא יוצר–מבצע השולט ביד רמה בכלי המופע שלו, אותם הוא מזקק באופן רדיקלי. התוצאה היא ביצוע רהוט של מהלך מחשבתי–בימתי, להטוט וירטואוזי של מערך פילוסופי אקסיסטנציאלי. זוהי התחשבנות פנימית חסרת רחמים או משפט שדה מחשבתי.
יצירה וביצוע: איתמר בנאי
קוץ בה
תמר אוסטרהוף
בכורה בהפקת הזירה וביה״ס לתיאטרון חזותי
קוץ בה היא בכורה חדשה של תמר אוסטרהוף (ישראל / הולנד). זהו תיאטרון דימויים קולאז׳י העוסק בפירוק והרכבה של דימויים בימתיים, ויזואליים ומנטאליים, בניסיון למדוד את המרחקים בין שייכות וזרות, בין מקום ובין הפעולה האמנותית. — תמר אוסטרהוף היא יוצרת, בימאית – מעצבת ייחודית ששפתה האמנותית מאופיינת ביכולת לנוע על גבול דק ביותר בין תיאטרון ואמנות פלסטית, או בין תמונה לפעולה. על הבמה, היא יוצרת רצפים של דימויים היברידיים. בקולאז׳ בימתי מתמזגים יחד הטבעי עם הבלתי אפשרי: תמימות ילדותית עם אגרסיביות פוליטית, אלימות ועדינות, הקיים והמצוטט (Ready made) עם המומצא והמדומיין. לבסוף, על הבמה נפגשים גם ביטויים אישיים מאוד, רפלקסיביים, עם מבט חד ונוקב על התרבות ופיצולה הקליידוסקופי לתת תרבויות. דרך הפעולה המלאכותית של פירוק, עריכה והרכבה מחדש של הדימויים, תמר מנסה לחשוף אמיתות, גם אם אלה מתגלות כרסיסים זעירים אך רבי עוצמה.
בור #3
עופר לאופר
עופר לאופר הוא אמן העובר באופן כמעט בלתי מורגש בין עבודתו כמעצב תאורה, מעצב חלל ואובייקטים, פיסול ומיצב במרחב הציבורי. עבודתו מתקיימת במרחב שבין אובייקט, אור, פעולה וסביבה. היא מאופיינת בדיוק ועדינות לירית לצד ברוטליות עירונית, ונדליזם ותעשייתיות. הפואטיקה הנולדת בין הכוחות הללו מגולמת בפרפורמנס פלסטי של אובייקטים ודימויי אור אשר פועלים בחתרנות כנגד ולמען הסביבה שבה הם מתקיימים. — לכבוד פולחן הסתיו הוא יצור עבודה חדשה שתפעל בחצר סטודיו זיק בין ה־13.10–10.
העבודה היא בור אור שלישי בסדרת בורות. הראשונה: יש בזה תום, בשיתוף עם איילה פרנקל (פסטיבל בת ים לאמנות ותיאטרון ברחוב 2017) והשנייה: Here It Comes, במסגרת מנורת לילה 2017