דרך מפגש גס ונטול היררכיה בין תאורה, סאונד, גוף וחומר – נפרשת סביבה חוקרת ומציגה, השואפת להוות "Drone ויזואלי". הקהל מוזמן לבהייה בתמונת טבע מומצא, סינתטי, בדיוני, ובלתי אותנטי, המאפשר שהייה משותפת ב"אזורי מינימום" של גוף, של רחש, של ביטוי והשתנות. אזורים של מיעוט שליטה וקוהרנטיות.
מופע של מצבי צבירה ורוח, מַנָחים, רחשים וריקודים הנרקדים מעצמם או מכורח המציאות, טעונים באיכות מדבקת. כססטוסקופ המאזין לקצב הפעימה של סביבת חיים נתונה, זהו מרחב בימתי שהוא גם מופע וגם דימוי של אזור תודעה. סוף של לילה, סוף מדורה, שחר.
עינב רוזוליו מעצבת בעבודותיה סביבות סינתטיות להאזנה והתבוננות במצבי צבירה אנושיים, על ידי שימוש בגוף, אור, וידאו וסאונד. רוזוליו מתעסקת בנוסטלגיה ובזהות גופנית כחומרי גלם להתבוננות במרחב המקומי, ועבודתה היא מרחב פתוח לשהייה משותפת.
העבודה מוקדשת בגעגוע לנעה רוזוליו.
משך המופע כשעה ורבע, ללא מילים. המופע כולל עוצמת קול חזקה ושימוש בעשן.
