מדי שנה אנו נוהגים להסתכל אל שמי הלילה ולגלות בהם נבואות, דימויים ובבואות לפולחן המתקרב. השמיים מלאים ביטויים מופלאים של תהליכי היצירה: עולמות שנכחדים בפיצוץ עז, שממנו מותכים דורות חדשים של חומרים ביקום, עננות שבהן גורי כוכבים מתפתחים, וכמובן חורים שחורים על סודותיהם והבטחתם הגותית.
השנה, המבט מעלה מגלה גשמים בליסטיים, ומעוף נחרץ של כלי המלחמה.
את הכוכבים מסתירים עננים שחורים של ייאוש ופיח.
אם רק יכולנו לחטא את העין מהפחד וחוסר האונים.
אך זהו זמן של אימה וקריסה של המילים. הדימויים כבר אנוסים והדמיון כמעט מנוטרל תחת ההסתגלות לאכזבה שאולי צופן העתיד.
אין לנו מה להציע בתיאור נוסף של הכאב והדימום.
לא ננסה להצדיק בדברי הפתיחה הללו את קיומו של הפסטיבל ולא נצהיר על "תפקידה החיוני של התרבות דווקא בתקופת מלחמה". להיפך, הפעולה האמנותית מתכווצת ומצטמררת מול הסבל.
אנו מפיקים את הפסטיבל מאותו הטעם שפורח החצב.
אנו מנסים שלא להימעך בין האסקפיזם לאקטיביזם, אך מסכימים ללגום מהתמהיל המוזר של כאב ויופי, אלימות וחמלה.
בשעון הביולוגי של הזירה, הסתיו מביא איתו את הפולחן. כשהעולם בחוץ מתקרר, זהו הרגע לשוב מאירועי הקיץ בחזרה אל האינטימיות של האולמות. לעבור מהקיץ המסנוור אל החשיכה של הבמה. זהו מרכז הפעולה שלנו בזירה וזה הרגע בשנה להצית את הלהבה המטאפורית שתלווה אותנו בעונה הבאה.
הסתיו היא עונת דמדומים, והיא הולמת את העשייה בזירה: אמנות בינתחומית – אמנות דמדומים.
הסתיו הוא גם הזמן שבו בתי הספר בעיר מתחילים את המחזור השנתי, וזוהי הזדמנות לצפות באמנות חיה שמספרת את קולו של הרגע, ולהתמלא ברוח מזימה עם תחילת הלימודים.
אנו מזמינים אתכם לצפות בכמה אירועים במסגרת הפסטיבל, ולחוות את מהלכי הפולחן והתנועה המצטברת מערב לערב.
פולחן הסתיו 24 מציע חוויה מורכבת. הוא לא פסטיבל של עידוד או חגיגה. זהו פסטיבל של סופות עזות המבוצעות ע״י אמנים אינטנסיביים וטוטאליים. חלקם מפתחים ויוצרים את עבודותיהם מתוך התמודדות, חיכוך ומאבק – במציאות האישית והפנימית, הפוליטית, ההיסטורית. חלקם מתגוששים עם הציוויליזציה המערבית וניפוצי הזהות האופייניים לה. חלקם חותרים תחת התופעות בניסיון לתפוס לרגע רסיס של הנשגב.
הפסטיבל נוצר בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות, משרד התרבות, קרן ירושלים ועירית ירושלים.
פטריארכיה – חיים בסגר נצחי
Winter Family
בערב הנעילה בפולחן 2019 (The Gathering) אירחנו את Winter Family עם ההצגה חברון H2 והקונצרט של ההרכב המשפחתי. אז עוד לא ידענו שהמגפה בפתח, אך המושג סגר אינו חדש, והוא עמוק בתוכנו. עם הפואטיקה האפלה הזו שבה לפולחן משפחת החורף עם הצגת התיאטרון הדוקומנטרי הרביעית שלהם, בערב דאבל פיצ׳ר עצמי שבו ניגנו גם קונצרט.
במשך כמעט שנתיים, רות רוזנטל אספה בדיסקרטיות טקסטים ומונולוגים שנאמרו על ידי קסאבייר קלן במהלך חיי היומיום שלהם. טקסטים שרות הרגישה שהם במישרין או בעקיפין – מבוססים על מנגנונים פטריארכליים. סממניה של השליטה הגברית, כך נראה, נמצאים בכל מקום בחברה שלנו. הזיהוי שלהם עורר ברות כעס אינטואיטיבי שגרם לה לאסוף ולרשום את הטקסטים, ולאחר מכן היא ביקשה מקסאבייר לחזור עליהם ולהקליט אותם. הקלטות אלה הפכו לחומר הגלם של ההצגה הממוקמת בין מרחב תיעודי לאוטו פיקטיבי, ומתרכזת במשפחה שלהם. המנגנונים הללו מוצגים בצורה גולמית, מעין פעולה הפוכה ממופעי הלייב בתקופות הסגר במגפה.
בהמשך המופע, רות מציעה דרך שלישית. מרוחקת, פואטית, רדיקלית ומשועשעת המזכירה לנו את הדחיפות לצאת מהחזון הבינארי של אבותינו: "קטנותם של אנשים מייבשת את הדמיון, הורגת נשים ושורפת את האדמה". Winter Family לוקחת את המשפחה הגרעינית שלה כמקרה בוחן בניסיון לפרק את המנגנונים היומיומיים ואת הבנאליות של הפטריארכיה ולהציע לצופים להרגיש קתרזיס נשי. בתם, שרליי, תנסה לעזור להם בכלי הנשק של הדור שלה.
Winter Family בוחרת להתריס, לא רק את עקרונות השליטה הגברית, אלא גם תיאוריות ועקרונות מגדריים. המשפחה מטילה ספק בניכוס וביטול תרבותי, ומשאילה את הסלוגן של הפעילה הקווירית האפרו-אמריקאית המבריקה מרשה פ. ג'ונסון: "אין חופש לחלק מאיתנו, ללא שחרור לכולנו"
״Winter Family מוצאים את דרכם "לדבר על הפטריארכיה", ללא התעלות או ציניות, אלא על ידי תשומת לב לפרטים שהרבה נאורים ומתקדמים חושבים שנפטרו מהם, והודות למרכיבים הנחוצים לנתיב המפותל, הבלתי מנוצח בקלות, של השחרור מהכלא הזה שנכפה באופן תמידי על ידי הציוויליזציה שלנו.״
קאמי לואיס, פילוסופית
צרפתית ועברית, כתוביות בעברית
רעיון, מחקר, בימוי, עיצוב, טקסטים ומוסיקה: Winter Family (קסאבייר קלן ורות רוזנטל)
דגימת המציאות: רות רוזנטל
משתתפים: קסאבייר קלן, רות רוזנטל, שרליי קלן
משתתפים נוספים: אדם שפלן, מעין לבינגר, נועה חלפי ורותם לוי
ייעוץ דרמטורגי: קאמי לואיס
תאורה: ג׳רמי קוזינייר
תעופה: פרד סינטומר
ניהול טכני Winter Family: ז'וליאן רושרו
עיצוב סאונד: אן לורין
תמנון: קורין פטיטפייר (מתוך "קראש פארק" של פיליפ קן)
ייעוץ כוריאוגרפי: פאקו דצ׳ינה
ייעוץ: יעל פרלמן, גליאן דז'אן, מארי לשנר
ניהול הפקה: La Gestion des Spectacles / Les 2 Bureaux
תודות: פיליפ קן ואלודי דוגה (סטודיו ויוריום)
הפקה: Winter Family
אימג'ים מתוך המופע: Alain Richard
קופרודוקציה: MC93 – Scène National de Seine-Saint-Denis à Bobigny, Théâtre de Lorient – CDN, CDNO – CDN d'Orléans, Théâtre National Bretagne – Rennes, La Rose des Vents – Scène nationale Lille Métropole – Villeneuve d'Ascq et Next Arts Festival… מגורים: MC93 – Scène nationale Bobigny, Théâtre de Lorient – CDN, CDNO – CDN d'Orléans, Théâtre National Bretagne – Rennes, CCAM Vandoeuvre-lès-Nancy, Le Centquatre CDN Thionville-Grand Est, Centre National de la Danse – Pantin, Théâtre Cinema de Choisy-le-Roi, Théâtre de l'Aquarium – ABC La Chaux-de-Fonds
הפקת פולחן הסתיו:
תרגום והפעלת כתוביות: לאה סטורה
תאורה וניהול טכני: אייל ללי ביטון
צ׳יף ריג: ניב גפני
צ׳יף מאסקינג: דניאל גמליאלי
פרופס וניהול הצגה: רותם לוי
הפקה טכנית, פיתוח והפעלה: הזירה טק פואטרי
תודות: נטליה רוזנטל, גיא שרף
קונצרט
Winter Family
Winter Family הם רות רוזנטל וקסאבייר קלן. הם הכירו ביפו ב 2004 ומאז הם חיים רוב הזמן בפריס עם בתם שרליי, שמאז 2016 גם משתתפת בחלק ניכר מההופעות שלהם. Winter Family פיתחו עולם מחוספס, רווי ומינימליסטי שמשחק עם קודים ומוסכמות. תחילה עם הופעות המוסיקה שלהם ברחבי העולם, במועדונים, מוזיאונים ( Louvre, Palais de Tokyo, Art Basel) סקוואטים וכנסיות
(St. Ann & the Holy Trinity Church, New York, St. Eustache Church, Paris, Church of the Dormition, Jerusalem)
משנת 2012 הם גם יוצרים תיאטרון תיעודי שבמרכזו הצגות רדיקליות ושנויות במחלוקת שמעלות שאלות בוערות מבלי לספק תשובות תוך הצבת הקהל בעמדה מביכה ועוררות מוגברת. מופעי התיאטרון שלהם מופקים על ידי תיאטרון Vidy Lausanne, MC93, פסטיבל אביניון, התיאטרון הלאומי של בריטני (TNB) ועוד. הם שיתפו פעולה עם מספר רב של אמנים, כוריאוגרפים ויוצרי קולנוע, הלחינו פסקולים להפקות במה, קולנוע, נסיעה ברכבת ואפילו כמה פרסומות.
המוסיקה של Winter Family מתוארת כ׳דום סווינג׳, 'פופ לוויות' או 'ווירד ווייב'. היא דחוסה, רוויה, רגשית, פשוטה ואובססיבית. רות מדברת את הטקסטים שלה, מנגנת בתופים, מכונות ופעמונים. קסאבייר מנגן על עוגב, פסנתר, פיליקורדה, הרמוניום, סיטאר וסלסטה. שרליי מנגנת בחליל, מכונות ושירה.
רות רוזנטל נולדה בחיפה וגדלה בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, היא הופיעה ועיצבה תאורה לפרוייקטים שונים במחול ותיאטרון בישראל. קסאבייר קלן גדל במקסוויל שבלוטרינגיה. זוכה פרס ראשון בפסנתר ומוסיקה קאמרית בקונסרבטוריון האזורי של נאנסי ובעל תואר שני בלימודי גיאוגרפיה פוליטית מהסורבון בפריס. הוא ניגן בס במספר להקות הארדקור.
הדיסקוגרפיה של המשפחה כוללת את יצירת הרדיו ׳תסמונת ירושלים׳ שהוזמנה ע״י רדיו צרפת ב 2009, ואלבומים שפורסמו בין היתר בלייבלים Sub Rosa מבריסל, Alt.vinyl מניוקאסל, Ici d'Ailleurs מנאנסי, Psychic Mule ניו יורק. השנה הם הוציאו את אלבומם הרביעי On Beautiful Days.
״ווינטר פאמילי לא חוקרת את אי-ההגיון של העולם אלא את תחושת האין-עולם…" איינואה ז'אן קלמטס, מגזין Mouvement
״לשירים אופי של גאות ושפל, כשרגעי יופי צרוף של פוסט־רוק קאמרי, מזמורי, מתחלפים במפלי רעש תוקפני. “ווינטר פמילי" הם עולם בפני עצמו, עולם מהמם כמו שמורת טבע ובעת ובעונה אחת זר, מפחיד ותובעני כמו יער באישון לילה.״ אבי פיטשון. הארץ
סאונד: מרקו מילבסקי טומסין
תאורה: אדם רוטבליט
תמי בן תור
ללא כותרת, נובמבר 2024
באוקטובר 2023 תמי בן תור העלתה את עבודת הוידאו שלה Dear Hamas לחשבון האינסטגרם הפרטי שלה. תוך דקות היא קיבלה איומים על חייה וקללות אנטישמיות. היא פוטרה מעבודתה באוניברסיטת הנטר בניו יורק בה לימדה וידאו ופרפורמנס. מה שבעבר היה מתפתח אולי לדיון או אפילו ויכוח סוער על פעולה אמנותית, הפך לקמפיין של אלימות והכפשות אובססיבי ואנטישמי שנוהל ע״י קבוצות סטודנטים פסבדו פרו פלסטינים. ההתקפה התפשטה מבלוגים של אמנות בברוקלין ועד הטלוויזיה הלאומית של טורקיה. האירועים הללו הם חלק מפיצוץ מורסה שכבר מתבשלת הרבה זמן. אין זה מקרי שבוידאו Dear Hamas תמי חזתה, ימים ספורים לאחר אירועי ה 7 באוקטובר את עוצמת הרעל שתבעיר את הקמפוסים בחודשים הבאים. תמי עוסקת כבר שנים בביקורת על הפרוגרסיביות המוסרנית שמחלחלת לכל תחומי החיים ופועלת בשם הצדק והשוויון באוטומטיות ואופורטוניזם ששייך לפרופגנדות. חוויתה ותגובתה אל ציד המכשפות נגדה נעוצים עמוק בתוך המופע החדש שעלה בפולחן 2024.
תמי חיה ויוצרת בברוקלין, ניו יורק. היא משתמשת בספוקן וורד, פסקולים, תחפושות, מסיכות ופאות כדי ליצור את הדמויות שלה, אותן היא מגדירה כ״התגלמות היסטרית של הסביבה״. את הדמויות היא מופיעה בעבודות וידאו ובמופע חי. הביצוע הטוטאלי והמיומנות הייחודית שנדרשת בכל דמות, מטשטשים את גבולות הפעולה. אפשר לתהות אם תמי ״משחקת״, ״מגלמת״, או ״מתקשרת״ את הדמויות שלה, שהן פרשנות מוקצנת ומוגברת של ה״נורמלי״ (אשר בפני עצמו עובר הקצנה שיטתית).
העבודה מורכבת מדימויים וטקסטים הנבנים לאט, מתוך הזדהות מוגזמת עם מצבי תודעה בעייתיים, אופנסיביים וגזעניים. כל דמות נוצרת כמו קולאז סוריאליסטי שבו מתקיימים יחד מצבי תודעה ונפש שבאופן ״נורמלי״ לא אמורים להתקיים יחד באישיות אחת. הסכיזופרניה הזאת מייצרת אנרגיה חדשה ואינטנסיבית.
תמי בן תור היא בוגרת של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ותואר שני באמנות מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעשרים השנים האחרונות עבודותיה מוצגות בכל העולם בעיקר בהקשר של מוזיאון / גלריה / חללי תצוגה אלטרנטיביים. עבודתה היא חלק מפרוייקט גדול יותר ומשותף יחד עם הצייר והצלם מיקי כרמי. לצד תערוכות משותפות, השניים הוציאו את הספרים:
“Disembodied Archetypes”, Regency Arts Press , 2008
“Archive”, Minerva Press, 2021.
תמי הציגה בין היתר ב: Moderna Museet, Stockholm; Atlanta Contemporary Art Center; Kunsthalle Winterthur; Cubitt, London; ZKM, Karlsruhe; Institute of Contemporary Art, Philadelphia; Biennale of Sydney; Manifesta 7; Mori Museum, Tokyo; MoCA, Los Angeles; Reina Sofia, Madrid; PERFORMA 05 and PERFORMA 07 Biennials, New York.
הזירה ותמי בן תור מבקשים להצהיר כי המופע אינו תקין פוליטית, ועלול להתפרש כפוגעני. המופע עשוי לכלול שפה ותוכן מיני, והתייחסות לא תקינה לזהות גזעית, לאומית ומגדרית.
יצירתה של תמי בן תור ובביצועה
טקסט, וידאו, חלל: תמי בן תור
מוסיקה מקורית:
Intercontinental Zvukoprocessing/ Various artists 2001-2003:
Chaos as shelter / History strikes back
Penetrating Crankshaft / Some Bit Movements
Modelo Para Armar/Zgaraamba
DJ Sinichkin / Afterparty song
הקלטות ארכיון נוספות:
State Ural Russian Folk Choir, recording from early 1900s
Pyatnitsky Choir live (video)
ניהול טכני: ניב גפני
הפעלה: עדן כהן
הפקה טכנית: הזירה טק פואטרי
עברית ואנגלית ללא תרגום
בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות
מתח
יעל וייס
המופע מתח בנוי כאורגניזם המתהווה ומפעיל מרחב שבו שלושה מימדים סבוכים וכרוכים יחד באופן שלא ניתן להפרדה; זהו טריו של גוף, מבט ואור.
במנגנון המשולש, הגוף נוכח כחומר וכדמות, המבט פועל באמצעות המצלמה המתבוננת על הגוף ועל המרחב בו הוא פועל, האור מאיר את הגוף כדי שהמצלמה תוכל להתבונן בו. שלושת מרכיבי היסוד הללו נספגים זה אל זה, מוכפלים ומשובטים בוידאו פידבק. זהו אלמנט יסוד במופע, הסוכם את סך המתחים אל עולם דימויים מיסתורי ואינטימי המיטלטל בין נצנוצי השואו ביז ובין נופים מופשטים ותודעתיים, בין התרבות ובין הוויה מטאפיסית. הזהות האנושית הנוכחת מתכנסת אל גבולות הגוף ונאגרת בו או שמתנפצת מתוכו ועוברת הפשטה עד שלא נותר זכר לגוף עצמו. במערכת התנאים הזאת, הגוף החי עובר סדרה של מסעות טרנספורמטיביים בביצועה הוירטואוזי של היוצרת יעל וייס. הגוף מתהווה כחומר, נפרק ומתרוקן, נטען ומתמלא מחדש בכוחות ובדימויים.
יעל וייס היא כוריאוגרפית, יוצרת – מבצעת ופרפורמרית. בוגרת ביה״ס לתיאטרון חזותי, תכנית קולקטיז בניהול הכוריאוגרפים עידו פדר ולילך ליבנה. מורה מוסמכת לגאגא, ובוגרת הכשרות מקצועיות מגוונות שבמסגרתן צברה ניסיון בסגנונות רבים. כמבצעת עבדה עם כוריאוגרפים/ות ובימאים/ות, ביניהםן: אחינועם מנדלסון, איציק ג׳ולי, לילך ליבנה, נורית דרימר, ניר וידן, עודד קוממי ועידו פדר.
יצירתה של יעל וייס ובביצועה
עיצוב, תכנות והפעלת תאורה: עדן דולב
צילום חי: נבו רביבו
ליווי אמנותי: עמית דרורי, ניר וידן
מוסיקה מקורית: מורדי קליין
עריכת סאונד ובניית חצובה: מרקו מילבסקי טומסין
ניהול טכני: דניאל גמליאלי
תפירה: ורדה וייס
תודות: טל יחס, נאוה פרנקל, טל גלאון, ליאור חנה פיש, מעין לבינגר, נועה רמון, עדן כהן, מאיה לוי, ניר שאולוף, דנה זהבי, אביב סוטר, מנחם גולדברג, עידית סוסליק, רותם לוי.
העבודה החלה בבית הספר לתיאטרון חזותי, ופותחה בהפקת הזירה הבינתחומית.
בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות.
בתמיכת טייץ – מחול ומחשבה.
טרמינאטור
נמרוד אלכסנדר גרשוני
נמרוד אלכסנדר גרשוני חוזר לפולחן הסתיו עם בכורה חדשה.
לאחר הנפילה האינסופית בעבודתו א – חור (נייט טו פורגט, פולחן הסתיו 2022), גרשוני מתמקם בעתיד דיסטופי קרוב, בו הוא ממשיך את העיסוק במצב האנושי, כפי שמתגלה בעודו תקוע בפעולה יחידה הנמתחת באופן אינסופי. השהיית הזמן ומתיחת הסיטואציה מעוררת את תחושת האלביתי – שאותה הוא חוקר בעבודותיו.
במרכז העלילה המנופצת של טרמינאטור, זוג בובות – דמויות נאהבים – הכלואים ברכבת הרים סוריאליסטית המעוצבת כסירת דייגים. היא דוהרת בתוך לופ אל האינסוף, מתקדמת במהירות מצמררת, אך גם נותרת במקומה. בעולם הפראדוקסלי – מלאכותי הזה, נוצרים התנאים הטבעיים ביותר לויכוחים ודיונים על אהבה, זמן וקיום. התוצאה היא דיוקן של זהות שברירית הנודדת במערבולת זמן, תוך שהיא קורנת את אורו של עולם פואטי ומורבידי.
נמרוד אלכסנדר גרשוני הוא אמן רב-תחומי המתמחה בפרפורמנס, וידאו ואמנות מיצב. בעבודתו הוא נע במרחב אודיו – ויזואלי. בחקירתו את תחושת האלביתי הוא משלב בין חוויות חיות למדיה מתווכת, מהן הוא רוקח עולם דימויים וסאונד מרהיב ואפל. גרשוני מאתגר את גבולות התפיסה באמצעות מניפולציות של קנה מידה וסינתזת וידאו בזמן אמת. עבודותיו הוצגו במוסדות בולטים כמו מוזיאון תל אביב לאמנות, המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ובזירה הבינתחומית בירושלים. יצירתו מתעמקת בנושאים של זמן, זהות ומערכות יחסים אנושיות. התוצאה היא מופעים סוחפים ומעוררי מחשבה שמטשטשים את הגבול בין מציאות להפשטה.
יצירתו של נמרוד אלכסנדר גרשוני
פרפורמרים: נמרוד אלכסנדר גרשוני וליילה רוז ברי
מוזיקות וסאונד מקוריים: נמרוד אלכסנדר גרשוני
כתיבת השירים והטקסטים: נמרוד אלכסנדר גרשוני וליילה רוז ברי
עריכת טקטסים: ליילה רוז ברי ונמרוד אלכסנדר גרשוני
קולות: ליילה רוז ברי, נמרוד אלכסנדר גרשוני ויונתן עומר מזרחי.
ליווי אמנותי: עמית דרורי ואייל ללי ביטון
ניהול טכני: מרקו מילבסקי טומסין
עיצוב אובייקטים: נמרוד אלכסנדר גרשוני, עמית דרורי ומרקו מילבסקי טומסין
עיצוב תאורה: דנה טקץ׳
ייצור אובייקטים ומנגנונים: הזירה טק פואטרי
המופע נוצר בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות
שבדית, כתוביות בעברית
A Night to Process
צוות אקססיב הפקות הידועים גם בתור ואקלקונטקט, מזמינים חברים ושותפים לדרך להיוולד ביחד מתוך צוואר-בקבוק של חומרים שהתבשלו בארבע השנים האחרונות וכעת יוצאים לאור בזהות כפולה, בתור אלבום וסרט.
WACKELKONTAKT
CHANGE THE PROCESS: THE ALBUM
ארבע שנים לאחר צאת אלבומם הראשון, ואקל מגיעים לזירה להופעת השקה של אלבומם השני ״CHANGE THE PROCESS״, הרואה אור בהוצאה משותפת של Orthodox Records (צרפת) ו-Jaune Orange (בלגיה).
האלבום, כמו גם המופע, הוא אוסף של יקומים מוסיקליים שונים בתכלית. האזנה לרצף היא הזמנה למסע בין תמונות מתחלפות, דרך צומת סכיזופרנית של השפעות והשראות שכל דרכיה מובילות למפגש עם פניה המתעוותות-והולכות של התודעה האנושית. כל זה מתרחש על רקע תפאורה מיתית-פנטסטית: יער כשפים שממנו נשאבות פנטזיות עתיקות ופרוטו-נרטיבים, מרחב לימינלי הטומן בחובו סכנות לא-נודעות אך גם מקלט מן העולם: מי שנכנסת ליער הזה חייבת לצאת אחרת. זהו סיפור ללא סוף או התחלה המשוטט בין סמלים לאלגוריות, בא והולך, חוצה דרך עולמות שבורים, מעבר לחלל ולזמן, רק כדי להישאר תלוי במצב של המתנה נצחית.
ב״Change the Process״ ואקלקונטקט מנווטים את הסאונד הכבד ועתיר-הרעש של אלבומם הראשון למחוזות מלודיים יותר. המוטציה החדשה הזו היא היבריד של דרון, אינדסטריאל ומטאל יחד עם נופי-צליל עגומים וקינות מלאות רגש. מקצבי-כלאיים בין תופים אקוסטיים לביטים מבוססי-דגימות, שירה אינטנסיבית, וערמות של דיסטורשיין מרכיבים חומר מוסיקלי המשייט על הציר הרגשי שבין נחמה לחרדה.
הטקסטים באלבום הם תרכובת של פסוקי מקרא ואירוניה עצמית, המבוצעת במגוון כמעט בלתי-אפשרי של צורות הגשה: לחישות, הצהרות, צעקות והתרסות נוטפות-רעל, לצד מנגינות מלאות-תקווה וסלסולים חזניים. תוספת חדשה לארסנל הסאונד של ואקל היא טריו כלי הקשת, שנשזר לאורך האלבום כמוטיב קולנועי המהדהד את ספקטרום הרגשות העולה מהשירים.
ואקלקונטקט הם אייל ללי ביטון, מרקו מילבסקי טומסין ותומר דמסקי.
המופע בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות
המופע מכיל אורות מהבהבים ועוצמת קול חזקה. לא מומלץ לבעלי רגישות פוטוסנסיטיבית.
CHANGE THE PROCESS: THE MOVIE
ואקלקונטקט ממשיכים לפתח דרכים חדשות לתקשר עם הקהל, והפעם הם משחררים את האלבום לצד סרט קצר בן 35 דקות. CHANGE THE PROCESS היא פואמה אודיו-ויזואלית שצולמה בארבע מדינות שונות: שלגי היער השחור, חורש-העד במזרח בלגיה, המדבר האנדלוסי, ויער ירושלים השרוף. הסרט מבוסס על התרחשויות אמיתיות מתוך מסעה הרוחני של אחת ממשתתפות הסדנה Change the Process – Change the Outcome, שפתחה את פולחן הסתיו 2021, והוא תמצית השפה הנרטיבית החזותית והצלילית של ואקלקונטקט, המרסקת למקשה אחת דוקו-פיקשן הופך-קרביים, פסיכו-דרמה, מיתו-פואטיקה, וסימבוליזם דתי.
LARS SERGEL
'CATS’
היד הנעלמה של כל מה שלא פתור באמנות המחתרתית של ירושלים, א.ק.א לארס, מגיע לפולחן להעניק פיסה של מומחיות שלא תסולא בפז על מה שבין מטבוליזם, קפיטליזם ונרקיסיזם. הפעם הוא ישבור את רצף החלל והזמן עם הרצאה על איך לחיות עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית ולארגן את תופעות הלוואי שלה: מסע בין הפרעות אכילה לריפוי עצמי, או כפי שמעיד האמן, "the space where these vowels can only be prayed in".
לא בהריון
לא בהריון הוא הצמד הטרי והמבטיח של המוסיקאים, המפיקים, האספנים וההוגים איתמר שלמה כהן ורון שסקין. על המוסיקה שלהם הם מעידים שהיא ״שואפת לשים במרכז את האינטנסיביות והחלקים היותר מוזרים של המפגש בין מטאל, דאב ותרבות המועדונים.״ תהליך של יצירה אינטואיטיבית ושימוש בלתי-מתנצל ובלתי-מתפשר בדגימות של מוסיקה קיימת, מתחברים לרצף בלתי-אחיד של היפ-הופ ניסיוני, דראם אנד בייס ובלאק מטאל.
לא בהריון עסוקים בשאלות בוערות על המהות הגברית ויישומו של דימוי הגבר החדש בחברה המערבית, ומנסים לתרגם את בשורתם לחוויה טרנספורמטיבית על רחבות הריקודים החשוכות של המציאות.
זמן לבן
איתן חביב
זמן לבן הוא מיצב סאונד פרפורמטיבי, שבו האמן איתן חביב משתמש בלופים ארוכים של סלילים מגנטים – אותם הוא צד, מחלץ וממחזר מתוך קלטות שמע. הסליל שבמקור נע בתוך הקלטת יוצא מתוכה ומונע על גבי לוחות בעזרת מערך מיסבים. הסליל למעשה נפרש מחדש לאובייקטים מכושפים שאפשר לחשוב עליהם כציור, פסל, או אנימציה פיסית בחלל.
זמן לבן עשוי בעדינות ותשומת לב הראויה לתוכן המיצב: תפיסת הצליל כחומר חולף וחמקמק, שקשה לנו לאחוז בו בזמן אמת. תכונה זו מייצרת מתח תמידי בין האירוע הצלילי לקיום הממשי שלו.
הסליל המגנטי פועל במיצב כמו רצף גנום צלילי. בדר״כ הוא אגור ונסתר בתוך הקלטת. בזמן לבן
אנו יכולים לחזות בכל מהלך התנועה של הסליל ולקשר בצורה ברורה בין האלמנט הצלילי – ומיקומו על הסליל. אנו יכולים לעקוב אחר מסעו של אלמנט צלילי במרחב, וכך העין המצטרפת אל האוזן והופכת לשותפה מהותית בחוויה. במובן מסוים, אנו יכולים לשמוע קו ולצפות בצליל. החומרים הצליליים לקוחים מתוך אוספים אבודים של קלטות אשר נזנחו עם השנים והגיעו אל האמן. את החומרים הוא מעבד ומקליט מחדש על הסליל. הנוף הצלילי שנוצר הוא נוסטלגי ואישי, בלוי ושחוק. הוא מקבל משמעויות חדשות עם פגעי הזמן. שירתו של "חסר השימוש".
איתן חביב הוא אמן רב תחומי העוסק בסאונד, מוסיקה ניסיונית, פיסול ומיצב.
בעבודותיו הוא עוסק בפרקטיקות מוסיקליות הכוללות נגינה, הלחנה, עיצוב סאונד ותנועה, אותן הוא מפגיש עם רעיונות פלסטיים וחלליים של פיסול ומיצב. איתן מנגן, מופיע ויוצר מוסיקה באמצעות טייפים, הקלטות שטח, כלים אנלוגיים ומנגנונים מכאניים שונים שאת חלקם הוא מפתח ובונה בעצמו.
מאז שסיים את לימודיו במחלקה למוסיקה חדשה בבית הספר מוסררה בירושלים, ולצד יצירתו האישית, הוא משתף פעולה עם אמנים רב תחומיים רבים, ביניהם איתמר מנדס פלור, אמיר מאיר, דב אור נר, קבוצת סלה מנקה, ד״ר יוני ניב ושירה מרק.
יצירתו של איתן חביב
ליווי טכני: דניאל גמליאלי ומרקו מילבסקי טומסין
פיתוח אלקטרוניקה וקוד: איתן מרדיקס
הפרויקט פותח במסגרת התכנית למחקר אומנותי של בית הספר מוסררה והזירה הבינתחומית, 2022, בליוי תומר דמסקי.
