• פרוייקט מיוחד
  • קולה של המילה
  • פסטיבל
  • רפרטואר
  • ספרות
  • אמנות פלסטית
  • מוסיקה
  • מחול
  • תאטרון
  • זירת מחול
  • פולחן הסתיו
  • פרפורמנס
  • אירועים מיוחדים
  • לא בהריון / Low Beherion

    לא בהריון חוזרים אל פולחן הסתיו ומציגים את אלבום הבכורה שלהם – מוזיקה כבדה ועתירת באסים שהתבשלה לה במרתפי וכוכי העיר ירושלים מאז 2018. עם השפעות והשאלות ממטאל קיצוני, דאב, אינדסטריאל ואקספרמנטל – הצמד הדינמי מייצר חווית סאונד פרפורמטיבית ואינטנסיבית שצורחת את התת מודע של השיח והמנעד הרגשי הגברי המפוזר של עכשיו.

    לא בהריון הם רון שסקין ואיתמר שלמה כהן – צמד מוזיקאים יוצרים וחברים טובים מימי ספסל הלימודים של המחלקה למוזיקה חדשה בביה״ס לאמנות מוסררה.
    רון שסקין הוא מולטי אינסטרומנטליסט, טכנאי סאונד ואמן רב תחומי יליד חיפה – שמילדותו טבל את ידיו בנהר המטאל הקיצוני. עם השנים פרס את יצירתו לעוד שלל מדיומים וסגנונות מוזיקלים – בינהם מוזיקה מקורית לתאטרון, מחול, קולנוע – ובתוך עשייתו בולטת במיוחד הובלת הרכב המטאל הקיצוני/אוונגארדי ״קרקעית״.
    איתמר שלמה כהן הוא מפיק מוזיקלי, דיג׳יי ומנהל אמנותי יליד ירושלים – הפועל בשנים האחרונות בצורה ייחודית בסצנת המוזיקה העצמאית בת״א כתקליטן ומפיק מוזיקלי. בעבודתו מקפיד לשלב ולערבב בין מסורות של מוזיקה מן המזרח התיכון וצפון אפריקה לבין מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ ומוזיקה ניסיונית.

    פולחן הסתיו 2025

    ספרי לי מוזה, על שלום ועל חורבן.

    פולחן 25 הוא המהדורה השמינית של הפסטיבל, והחמישית שמתרחשת במשבר וחירום.
    והמוזות אינן שותקות. כך מתגלה. הן מספרות ומתקינות דמיונות אצל האמנים.
    והאמנים באים אל הזירה, ומשוחחים על לידתו של המעשה החדש.
    זהו אקט של תקווה על אף שקולה עדין ודק.

    העיר שלנו מיומנת ודימויים נולדו מתוך צלקותיה. שנים היא זוכרת איך דברים קרו והלמו את הלבבות. היא יודעת לספוג את ההדף הפנימי ולרקוח שוב ושוב את מעשה האלכימיה: בחשיכה האמנים מחברים יחד מחשבות. זה מה שהם עושים. זו פיסה שקטה של אותה אמת שחולק העש העיקש שמתנגש שוב ושוב בשמשה הקשיחה בדרכו אל קצהו של אור.
    בזירה מזמזם העמל ורוחשת מכונה מורחקת. חתול במסדרון, הפייסטוס האל הנפח בזיכרון.
    דלת נראית סגורה במיוחד – היא רומזת למתקרבים שברגע זה ממש משהו מתרחש בעברה השני: פיסת קרטון הופכת לספינה, כותרת הופכת לתמונה, תנועה לסיפור, מילה לחלל, חלל הופך את עורו.
    לקראת הסתיו ההתעוררות גדולה במיוחד. את יצירות הפולחן החדשות כבר אפשר להתחיל לראות ולשמוע מבעד לסבך של תהליכי היצירה.
    התיאטרון טוען: אני מקלט ללב.

    אנו פותחים את פולחן 25 בערב נדיר שבו נחגוג 40 שנות פעולה לקבוצת זיק המיתולוגית. חברי הקבוצה עבדו ופיתחו בזירה את עבודת הבמה החדשה "עם שקיעת החמה באזורנו" כמאמרו של אייבי נתן ברדיו "קול השלום". חברי הקבוצה – אבות אמנותיים, מורים מיתולוגיים ומקור השראה וידע לרבים מאמני הזירה.
    משם, לאורך הפסטיבל נפרשות יצירות מקור של אמנים ממניפה רב דורית ותחומית. אלה הרפתקאות אמנותיות מורכבות ועתירות אתגרים, כולן מצביעות בדרכן אל החיפוש הפנימי של האדם בשעת צרה. אנו נעים בתוך מסורות חמקמקות שמתהוות, נעלמות לכאורה ומתגלות כקולות המוטמעים בגוף המשותף של יצירת הבמה הבינתחומית בירושלים.
    הפסטיבל כיחידה הוליסטית פועל כבמה ליצירה אישית ואינטימית, ובו זמנית – הוא מצטבר כיצירה משותפת של האמנים המרכיבים יחד את האישיות הייחודית של הפולחן. זהו קולו של הזמן הזה, במקום הזה.
    אנו מזמינים אתכםן לחוות איתנו מהלכים מצטברים בתוך הפסטיבל. כדי לסייע לכםן לעשות את זה – מחירי הכרטיסים ידידותיים מאוד, וכך גם המשקה.
    בואו מוקדם כדי להקיף איתנו את הבר, או הישארו אחרי שהכל נגמר.

    בשמי ובשם הצוות,

    עמית דרורי
    מנהל הזירה

    אבשלום

    זוג צעירים ישראלים יוצאים לטייל בטבע. הם נקלעים למצוקת מים ופוגשים בזוג צעירים ערבים שמעשנים נרגילה. ההתרחשות מוכרת, יומיומית ותמימה לכאורה – אך היא שבויה בתוך הסטריאוטיפ וכלואה בגורל של הארץ הזו ובמעגל של מיתוסים שמזינים את עצמם.
    "אבשלום" היא הצגה על הסיפור שלנו כאן. תשומת הלב לפרטים היא פורנזית. דבר אינו תמים: חפץ, מילה, צליל, טיימינג, הבעת פנים או מבט – כולם סמלים של הסיפור הגדול, בכל אחד מהם מסתתרת תחושת סף חזקה ומוכרת ש״משהו רע עומד לקרות״.

    מאיה רחל שיף יוצרת ספקטקל של טעויות תמימות והטעיות מכוונות, עטופות בשכבות עבות של מבוכה. דרך משחק יומיומי מגומגם, ובעבודה עם הקלישאות והסטריאוטיפים שמרכיבים את הזהות הישראלית – היא נוגעת במהות האנושית של הפחד מהאחר. התוצאה היא מבט מלא בהתגוששות של ביקורת וחמלה, על אנשי הארץ הזאת.
    מאיה היא יוצרת ומבצעת תיאטרון, פרפורמנס, מחול ווידאו. עבודותיה הוצגו בפסטיבל מנופים, פסטיבל ירושלים לאמנויות, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, גלריה ברבור, גלריית הפירמידה ועוד. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. המופע החל במסגרת עבודת הגמר שלה בביה״ס לתיאטרון חזותי, ופותח בשנה האחרונה בהפקת הזירה ובמסגרת תמיכת מפעל הפיס בהפקות ביכורים.

    עזבני באפלה

    'עזבני באפלה' היא חוויה מוסיקלית בימתית שמזמינה להיפגש עם חוסר הוודאות, העצב, הפליאה והאפשרויות הפואטיות של הדמיון. המופע מתקיים כולו בחשיכה: הקהל בישיבה במרכז הבמה, מוקף במערכת רמקולים רב ערוצית ייחודית. האחיזה בתפיסת המרחב והזמן נשמטות ומפנות מקום למסע שבו הוא פוגש את הצלילים ואת עצמו.

    עולם הסאונד הוא השער אל השהייה בחוסר הידיעה. הסאונד והטקסט מתעוררים במרחב תלת-ממדי ומובילים לחוויה פנימית הנעה בין קצוות: כמו מגע של גבעול דשא מחד, ומנוע של מטוס מאידך. הפליאה מתגלה מתוך המסתורי, מתוך הצופן של הצלילים עצמם, שמבקשים רק להישמע.
    המופע שואב השראה מכתיבתו של הסופר והמשורר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס:
    למרות שהתעוור, גילה שהמילים נשארו בו, ושיש עושר בדמיון כשחוש הראיה מצומצם.
    כמו בתורת הדאו, 'עזבני באפלה' מזמין חזרה למצב "בלתי מעוצב" – בול עץ שלא גולף – שבו אפשר להיות הכל, מבלי להיות כלום. המופע נולד מתוך ההרהור במציאות האנושית, בחוסר האונים מול המאורעות הגדולים של החיים, וברצון לתת משמעות לרגעים הקטנים, האישיים, החולפים.

    ליאור פינסקי הוא יוצר בתחומי הסאונד והבמה. בשנות פעילותו עבד בתחומים שונים: אמן סאונד, מוזיקאי, דרמטורג, פרפורמר ואמן פלסטי. כמוזיקאי הוציא שמונה אלבומי סטודיו בלייבלים שונים, ביניהם full body massage records, גרמניה, saga.domain, הולנד/גרמניה. פינסקי כתב מוזיקה ועיצב פסקולים לעבודות מחול ולמופעי פרפורמאנס ותיאטרון של בימאים וכוראוגרפים שונים, ביניהם: יסמין גודר, ניר וידן, מיקה קופפר, ארי טפרברג, תמר אוסטרהוף, שרה סיגל, נורית וענת דרימר. עבודותיו הפלסטיות נעות בין מיצבי סאונד קינטיים לעבודות קונספטואליות והוצגו במהלך השנים בגלריות ומוזיאונים שונים, ביניהם, גלרית הקיבוץ בת״א ומוזיאון ישראל.
    מרצה לסאונד ופסקולים בבית הספר לתיאטרון חזותי.

    בשל תנאי הצפייה וההאזנה הייחודיים במופע, מספר המקומות מוגבל ביותר.

    מופע ירח

    רייב רך

    מופע ירח הוא מופע מוסיקה בקצה של הלילה. מועדון ריקודים זמני, קטוע, בלתי אפשרי כמעט. הוא בנוי כסט אחד המורכב מחלקי מוסיקה ורגעי פרפורמנס של מופעים שונים של היוצר גיא גוטמן ושל האנסמבל לאורך השנים, המנוגנים בלייב בליווי אנסמבל 209, אורחים ואורחות. רייב רך לזמנים בהם אנחנו חיים.

    גיא גוטמן הוא יוצר בינתחומי: במאי, כוריאוגרף, צייר, מוסיקאי ומעצב חלל. מנהל אמנותי וכללי של אנסמבל מקלט 209. לשעבר מנהל ביה״ס לתיאטרון חזותי, המחלקה החדשה בביה״ס לתיאטרון חזותי ומנהל המחלקה לעיצוב במה במכללת שנקר. 

    שיטפון

    ממעמקי האוקיינוס, מהטיפות בעננים, מהקרחונים שבפסגות מבול יורד, שוטף-כל.
    שיטפון היא להקת בנים מומצאת, ראיתם כמותה בעבר.
    מה שמתחיל כמופע מוזיקה של חברי הרכב מתפרק בהדרגה ומזמין להביט בלהקה כמנגנון קהילתי רגשי, וסמלי. המרחב בו הם מופיעים חושף לאט לאט את איכויותיו התיאטרוניות והפנטזיות, ומתגשם באינפנטיליות גסה אשר מקוננת על ההתבגרות, היעדר סמכות, משאלות לאינטימיות אנושית וגישוש מגושם אחר נחמה קדמונית.

    דניאלה לילה היא אמנית רב תחומית, העוסקת בבימוי, כתיבת שירים והלחנה, עיצוב במה, פיסול ועיצוב תלבושות. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי (2024), השתתפה ברזידנסי ביכורים של הזירה הבינתחומית ו JCU. השתתפה ומשתתפת בפרויקטים בפסטיבל בכורות, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, פולחן הסתיו וכנס הפרפורמנס של בית הספר לתיאטרון חזותי.

    יוצרת תפאורה ומסכות לקליפים אירועים וסרטים ביניהם להקת שן, טואלט, רד אקסס, המפעל, פסטיבל ישראל, העדלאידע של תיאטרון הקרון וסרטיהם של יובל שטיינברג ונגה אלקיים.

    אל עבר מעידה

    בעבודת מחול – פרפורמנס מוסיקלית, ליאור וצוף חוקרות שיטות שונות לאתגר את הגוף ואת שיווי המשקל. הן מחפשות תבניות ומנגנונים שונים, מנסות להיענות להם וגם לשבור אותם. החיפוש אחר התעלות מגיח מתוך המכניקה, מתוך חוקי המשחק, מהקונקרטי והמוחשי. כל חלק בגוף מקבל קצב וחיים משל עצמו- הרגליים, הידיים, הראש. נשאלת השאלה: כמה אפשר למתוח את גבולות הקואורדינציה כשהנפילה עשויה להיות בלתי נמנעת? השירה והנגינה מחפשות את הביטחון והיציבות ולצידם את הפגיעות והזיוף. הויולה יכולה לשמש גם ככלי המגיב ותומך בתנועה וגם ככלי המוביל אליה, היא יכולה להוציא משיווי משקל או לאזן אותו. המדיומים השונים מתאחדים לסימפוניה של כאוס מאורגן, בו התנועה הופכת למוזיקה והמוזיקה הופכת לתנועה.

    ליאור חנה פיש היא אמנית בין תחומית וכוריאוגרפית. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי.
    צוף קרן גלמן היא נגנית ויולה, פרפורמרית, שותפה בלהקה צוף\זוהר\ענבל, משוררת ויוצרת.
    שיתוף הפעולה ביניהן נמשך כארבע שנים, במהלכן הן עובדות על פיתוח השפה והפרקטיקה המשלבות מוזיקה ותנועה. אל עבר מעידה הוא המופע המלא הראשון של השתיים.
    המחקר למופע החל במסגרת תכנית הרזידנסי של מרכז מחול שלם, ופותח במסגרת תכנית הרזידנסי של הזירה בשיתוף קרן JCU ו׳טייץ מחול ומחשבה׳.
    המופע עלה בבכורה בפסטיבל צוללן במאי 2025.

    העוגה הבינלאומית

    לאחר נער המים והמים, ותולעים, הבמאי והיוצר אריאל סרני בראון חוזר לבכורה שלישית בפולחן הסתיו.

    אמנית ישראלית מחפשת את מקומה בעולם האמנות הבינלאומי. ביערות הצפון היא פוגשת אמן שוודי, שמוכן לחנוך אותה בדרך להצלחה. רעיונותיו מובילים אותה לפגישה עם אמן פלסטיני בתחנת דלק, שם היא מציעה לו עסקה אומנותית תובענית. במקביל, צפרדע חודרת לשוק האמנות ולכלכלת הזהות, הוגה ברעיונות חלולים על מלחמה ודיכוי. המחזה מציג עולם קר שבו אקטיביזם אופנתי והון זהותי מעניקים תחושת שינוי מדומה. זהו מחזה נטול שחקנים בו המילה הכתובה מתגוללת על הבמה כמגילה סאטירית על אלימות המדינה.


    אריאל סרני בראון עוסק בקשר שבין מסורות במה מפוארות לתרבויות שוליים. עבודותיו בוחנות את האופן שבו סביבה תרבותית, גיאוגרפית ופוליטית גולשת אל המרחב המדומיין של בימת התיאטרון, בין הפנטסטי לקונקרטי, בין המוכר למוזר. מכספת נטושה של בנק, דרך תיאטרון בובות מיניאטורי ועד לאוהל נודד, בראון ממציא ומגלה צורות חדשות בהן תיאטרון יכול להיוולד, ולמות.
    העבודה בנויה כמיצב בתנאי צפייה ייחודיים, מספר המקומות מוגבל ביותר.

    חמור

    מה שאתה משנה, משנה אותך.

    אתה פועל על החומר והוא פועל עליך.

    ככה הם אמרו, ואני רק חמור, אז ניסיתי.

    זהו סיפורו של כלי קיבול או ניסיון של כלי קיבול לא לשבור את הכלים.
    בניסיון למצוא מעט התמצאות בתוך הכאוס, הכוריאוגרפית והאמנית הבינתחומית ענת בוסק פנתה אל פרוצדורות אלכימיות העוסקות בטרנספורמציה של החומר – בדרך להתמרתו. התהליכים פשוטים, ברורים. לכאורה. 

    החומר צריך לעבור: ליבון, הקפאה, קיבוע, הפרדה, עיכול, זיקוק, טיהור, ריקבון, שריפה, התססה, המסה והכפלה. לשם כך ענת רקדה, ניגנה, שרה, ניפחה, נשפה, ציירה, גיהצה, העמיסה, פירקה, תלתה, האירה וכמובן – קראה ללילה גם. כי בעולם של לימוד האלכימיה, אי אפשר לעשות זאת לבד, חייבים ללמוד יחדיו, לפחות שתיים.

    ענת בוסק, כוריאוגרפית המתמקדת בעיצוב תאורה ובמה, בעבור חיפוש תמידי של סביבות המשפיעות על המבצעים וההפך. בוגרת תוכנית Exerce ICI-CCN במונפלייה צרפת, ובית הספר לתיאטרון חזותי ירושלים. כיום חלק מתוכנית כוריאוגרפיים ״חדשים״ בדרום צרפת במסגרת פסטיבל פרלל (Parallèle Festival) מרסיי. שותפה לפשע עם אמנים כמו לורה קירשנבאום, אן לי לה גאק, לאורה ראיו וגם מייסדת-שותפה של פלטפורמת LAB-L. לקחה חלק בפסטיבלים כמו Almost Summer בבגליה, CENTRALE FIES באיטליה, Reykjavic Dance Festival, Tanzfabrik בברלין ועוד.

    עלה בבכורה בהפקת הזירה במסגרת פסטיבל צוללן 2025

    השמורה

    לאחר בכורה עוצמתית בפסטיבל צוללן, תמר קיש חוזרת עם יצירתה החדשה.

     דמות נעה במרחב מחורר, מחפשת קול ומשתנה.
    בשמורה, האורגני והמכני נשזרים זה בזה, יוצרים שדה מפוצל. פעימות תת קרקעיות חודרות בהדרגה אל העולם, פוערות בו סדקים ומערערות על גבולותיו. ככל שהגבולות מיטשטשים, הגוף נחשף כשדה רועד של יחסים עם סביבתו. זוהי פעולת חילוץ, ניסיון לסחוט מתוך הגוף עוד צורות, לייצר אזורי מחייה שבהם המדומיין והקונקרטי נלכדים יחד, לבקע סדק במבוי סתום.

    תמר קיש צברה ניסיון רב בעבודתה כמבצעת וירטואוזית עם כוריאוגרפים רבים. ביניהם Alexandra  Bachzetsis, יוסי ברג ועודד גרף, נינה טראוב, ניר וידן, רוני חדש, גאי גוטמן, תמי ליבוביץ ועוד. מאז שנת 2019 תמר חברה בלהקת יסמין גודר. היא השתתפותה ב 'מחלקה החדשה', תוכנית מחקר ושהות אמן בבית הספר לתיאטרון חזותי, בניהולו של גיא גוטמן. תמר הוזמנה לפתח את ׳השמורה׳ במחקר מתמשך ובהפקת הזירה הבינתחומית, תוך שהיא חוקרת את החלל והגוף, לבד ובשיתופי פעולה עם יוצרים נוספים.

    עלה בבכורה בהפקת הזירה במסגרת פסטיבל צוללן 2025