• פרוייקט מיוחד
  • קולה של המילה
  • פסטיבל
  • רפרטואר
  • ספרות
  • אמנות פלסטית
  • מוסיקה
  • מחול
  • תאטרון
  • זירת מחול
  • פולחן הסתיו
  • פרפורמנס
  • רפרטואר קיץ
  • אירועים מיוחדים
  • פולחן הסתיו

    מדי שנה אנו נוהגים להסתכל אל שמי הלילה ולגלות בהם נבואות, דימויים ובבואות לפולחן המתקרב. השמיים מלאים ביטויים מופלאים של תהליכי היצירה: עולמות שנכחדים בפיצוץ עז, שממנו מותכים דורות חדשים של חומרים ביקום, עננות שבהן גורי כוכבים מתפתחים, וכמובן חורים שחורים על סודותיהם והבטחתם הגותית. 

    השנה, המבט מעלה מגלה גשמים בליסטיים, ומעוף נחרץ של כלי המלחמה.
    את הכוכבים מסתירים עננים שחורים של ייאוש ופיח.
    אם רק יכולנו לחטא את העין מהפחד וחוסר האונים.

    אך זהו זמן של אימה וקריסה של המילים. הדימויים כבר אנוסים והדמיון כמעט מנוטרל תחת ההסתגלות לאכזבה שאולי צופן העתיד.
    אין לנו מה להציע בתיאור נוסף של הכאב והדימום.
    לא ננסה להצדיק בדברי הפתיחה הללו את קיומו של הפסטיבל ולא נצהיר על "תפקידה החיוני של התרבות דווקא בתקופת מלחמה". להיפך, הפעולה האמנותית מתכווצת ומצטמררת מול הסבל. 

    אנו מפיקים את הפסטיבל מאותו הטעם שפורח החצב.
    אנו מנסים שלא להימעך בין האסקפיזם לאקטיביזם, אך מסכימים ללגום מהתמהיל המוזר של כאב ויופי, אלימות וחמלה.

    בשעון הביולוגי של הזירה, הסתיו מביא איתו את הפולחן. כשהעולם בחוץ מתקרר, זהו הרגע לשוב מאירועי הקיץ בחזרה אל האינטימיות של האולמות. לעבור מהקיץ המסנוור אל החשיכה של הבמה. זהו מרכז הפעולה שלנו בזירה וזה הרגע בשנה להצית את הלהבה המטאפורית שתלווה אותנו בעונה הבאה.

    הסתיו היא עונת דמדומים, והיא הולמת את העשייה בזירה: אמנות בינתחומית – אמנות דמדומים.
    הסתיו הוא גם הזמן שבו בתי הספר בעיר מתחילים את המחזור השנתי, וזוהי הזדמנות לצפות באמנות חיה שמספרת את קולו של הרגע, ולהתמלא ברוח מזימה עם תחילת הלימודים.
    אנו מזמינים אתכם לצפות בכמה אירועים במסגרת הפסטיבל, ולחוות את מהלכי הפולחן והתנועה המצטברת מערב לערב.

     פולחן הסתיו 24 מציע חוויה מורכבת. הוא לא פסטיבל של עידוד או חגיגה. זהו פסטיבל של סופות עזות המבוצעות ע״י אמנים אינטנסיביים וטוטאליים. חלקם מפתחים ויוצרים את עבודותיהם מתוך התמודדות, חיכוך  ומאבק – במציאות האישית והפנימית, הפוליטית, ההיסטורית. חלקם מתגוששים עם הציוויליזציה המערבית וניפוצי הזהות האופייניים לה. חלקם חותרים תחת התופעות בניסיון לתפוס לרגע רסיס של הנשגב.

    הפסטיבל נוצר בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות, משרד התרבות, קרן ירושלים ועירית ירושלים.

    פטריארכיה – חיים בסגר נצחי
    Winter Family

    בערב הנעילה בפולחן 2019 (The Gathering) אירחנו את Winter Family עם ההצגה חברון H2 והקונצרט של ההרכב המשפחתי. אז עוד לא ידענו שהמגפה בפתח, אך המושג סגר אינו חדש, והוא עמוק בתוכנו. עם הפואטיקה האפלה הזו שבה לפולחן משפחת החורף עם הצגת התיאטרון הדוקומנטרי הרביעית שלהם, בערב דאבל פיצ׳ר עצמי שבו ניגנו גם קונצרט.

    במשך כמעט שנתיים, רות רוזנטל אספה בדיסקרטיות טקסטים ומונולוגים שנאמרו על ידי קסאבייר קלן במהלך חיי היומיום שלהם. טקסטים שרות הרגישה שהם במישרין או בעקיפין – מבוססים על מנגנונים פטריארכליים. סממניה של השליטה הגברית, כך נראה, נמצאים בכל מקום בחברה שלנו. הזיהוי שלהם עורר ברות כעס אינטואיטיבי שגרם לה לאסוף ולרשום את הטקסטים, ולאחר מכן היא ביקשה מקסאבייר לחזור עליהם ולהקליט אותם. הקלטות אלה הפכו לחומר הגלם של ההצגה הממוקמת בין מרחב תיעודי לאוטו פיקטיבי, ומתרכזת במשפחה שלהם. המנגנונים הללו מוצגים בצורה גולמית, מעין פעולה הפוכה ממופעי הלייב בתקופות הסגר במגפה. 

    בהמשך המופע, רות מציעה דרך שלישית. מרוחקת, פואטית, רדיקלית ומשועשעת המזכירה לנו את הדחיפות לצאת מהחזון הבינארי של אבותינו: "קטנותם של אנשים מייבשת את הדמיון, הורגת נשים ושורפת את האדמה". Winter Family לוקחת את המשפחה הגרעינית שלה כמקרה בוחן בניסיון לפרק את המנגנונים היומיומיים ואת הבנאליות של הפטריארכיה ולהציע לצופים להרגיש קתרזיס נשי. בתם, שרליי, תנסה לעזור להם בכלי הנשק של הדור שלה. 

    Winter Family בוחרת להתריס, לא רק את עקרונות השליטה הגברית, אלא גם תיאוריות ועקרונות מגדריים. המשפחה מטילה ספק בניכוס וביטול תרבותי, ומשאילה את הסלוגן של הפעילה הקווירית האפרו-אמריקאית המבריקה מרשה פ. ג'ונסון: "אין חופש לחלק מאיתנו, ללא שחרור לכולנו"

    ״Winter Family מוצאים את דרכם "לדבר על הפטריארכיה", ללא התעלות או ציניות, אלא על ידי תשומת לב לפרטים שהרבה נאורים ומתקדמים חושבים שנפטרו מהם, והודות למרכיבים הנחוצים לנתיב המפותל, הבלתי מנוצח בקלות, של השחרור  מהכלא הזה שנכפה באופן תמידי על ידי הציוויליזציה שלנו.״

    קאמי לואיס, פילוסופית

    צרפתית ועברית, כתוביות בעברית

    רעיון, מחקר, בימוי, עיצוב, טקסטים ומוסיקה: Winter Family (קסאבייר קלן ורות רוזנטל)
    דגימת המציאות: רות רוזנטל
    משתתפים: קסאבייר קלן, רות רוזנטל, שרליי קלן
    משתתפים נוספים: אדם שפלן, מעין לבינגר, נועה חלפי ורותם לוי
    ייעוץ דרמטורגי: קאמי לואיס
    תאורה: ג׳רמי קוזינייר
    תעופה: פרד סינטומר
    ניהול טכני Winter Family: ז'וליאן רושרו
    עיצוב סאונד: אן לורין
    תמנון: קורין פטיטפייר (מתוך "קראש פארק" של פיליפ קן)
    ייעוץ כוריאוגרפי: פאקו דצ׳ינה
    ייעוץ: יעל פרלמן, גליאן דז'אן, מארי לשנר
    ניהול הפקה: La Gestion des Spectacles / Les 2 Bureaux
    תודות: פיליפ קן ואלודי דוגה (סטודיו ויוריום)
    הפקה: Winter Family
    אימג'ים מתוך המופע: Alain Richard
    קופרודוקציה: MC93 – Scène National de Seine-Saint-Denis à Bobigny, Théâtre de Lorient – CDN, CDNO – CDN d'Orléans, Théâtre National Bretagne – Rennes, La Rose des Vents – Scène nationale Lille Métropole – Villeneuve d'Ascq et Next Arts Festival… מגורים: MC93 – Scène nationale Bobigny, Théâtre de Lorient – CDN, CDNO – CDN d'Orléans, Théâtre National Bretagne – Rennes, CCAM Vandoeuvre-lès-Nancy, Le Centquatre CDN Thionville-Grand Est, Centre National de la Danse – Pantin, Théâtre Cinema de Choisy-le-Roi, Théâtre de l'Aquarium – ABC La Chaux-de-Fonds

    הפקת פולחן הסתיו:
    תרגום והפעלת כתוביות: לאה סטורה
    תאורה וניהול טכני: אייל ללי ביטון
    צ׳יף ריג: ניב גפני
    צ׳יף מאסקינג: דניאל גמליאלי
    פרופס וניהול הצגה: רותם לוי
    הפקה טכנית, פיתוח והפעלה: הזירה טק פואטרי
    תודות: נטליה רוזנטל, גיא שרף

    קונצרט
    Winter Family

    Winter Family הם רות רוזנטל וקסאבייר קלן. הם הכירו ביפו ב 2004 ומאז הם חיים רוב הזמן בפריס עם בתם שרליי, שמאז 2016 גם משתתפת בחלק ניכר מההופעות שלהם. Winter Family פיתחו עולם מחוספס, רווי ומינימליסטי שמשחק עם קודים ומוסכמות. תחילה עם הופעות המוסיקה שלהם ברחבי העולם, במועדונים, מוזיאונים ( Louvre, Palais de Tokyo, Art Basel) סקוואטים וכנסיות
    (St. Ann & the Holy Trinity Church, New York, St. Eustache Church, Paris, Church of the Dormition, Jerusalem)
    משנת 2012 הם גם יוצרים תיאטרון תיעודי שבמרכזו הצגות רדיקליות ושנויות במחלוקת שמעלות שאלות בוערות מבלי לספק תשובות תוך הצבת הקהל בעמדה מביכה ועוררות מוגברת. מופעי התיאטרון שלהם מופקים על ידי תיאטרון Vidy Lausanne, MC93, פסטיבל אביניון, התיאטרון הלאומי של בריטני (TNB) ועוד. הם שיתפו פעולה עם מספר רב של אמנים, כוריאוגרפים ויוצרי קולנוע, הלחינו פסקולים להפקות במה, קולנוע, נסיעה ברכבת ואפילו כמה פרסומות.

    המוסיקה של Winter Family מתוארת כ׳דום סווינג׳, 'פופ לוויות' או 'ווירד ווייב'. היא דחוסה, רוויה, רגשית, פשוטה ואובססיבית. רות מדברת את הטקסטים שלה, מנגנת בתופים, מכונות ופעמונים. קסאבייר מנגן על עוגב, פסנתר, פיליקורדה, הרמוניום, סיטאר וסלסטה. שרליי מנגנת בחליל, מכונות ושירה.
    רות רוזנטל נולדה בחיפה וגדלה בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, היא הופיעה ועיצבה תאורה לפרוייקטים שונים במחול ותיאטרון בישראל. קסאבייר קלן גדל במקסוויל שבלוטרינגיה. זוכה פרס ראשון בפסנתר ומוסיקה קאמרית בקונסרבטוריון האזורי של נאנסי ובעל תואר שני בלימודי גיאוגרפיה פוליטית מהסורבון בפריס. הוא ניגן בס במספר להקות הארדקור.
    הדיסקוגרפיה של המשפחה כוללת את יצירת הרדיו ׳תסמונת ירושלים׳ שהוזמנה ע״י רדיו צרפת ב 2009, ואלבומים שפורסמו בין היתר בלייבלים Sub Rosa מבריסל, Alt.vinyl מניוקאסל, Ici d'Ailleurs מנאנסי, Psychic Mule ניו יורק. השנה הם הוציאו את אלבומם הרביעי On Beautiful Days.

    ״ווינטר פאמילי לא חוקרת את אי-ההגיון של העולם אלא את תחושת האין-עולם…" איינואה ז'אן קלמטס, מגזין Mouvement

    ״לשירים אופי של גאות ושפל, כשרגעי יופי צרוף של פוסט־רוק קאמרי, מזמורי, מתחלפים במפלי רעש תוקפני. “ווינטר פמילי" הם עולם בפני עצמו, עולם מהמם כמו שמורת טבע ובעת ובעונה אחת זר, מפחיד ותובעני כמו יער באישון לילה.״ אבי פיטשון. הארץ

    סאונד: מרקו מילבסקי טומסין
    תאורה: אדם רוטבליט

    תמי בן תור
    ללא כותרת, נובמבר 2024

    באוקטובר 2023 תמי בן תור העלתה את עבודת הוידאו שלה Dear Hamas לחשבון האינסטגרם הפרטי שלה. תוך דקות היא קיבלה איומים על חייה וקללות אנטישמיות. היא פוטרה מעבודתה באוניברסיטת הנטר בניו יורק בה לימדה וידאו ופרפורמנס. מה שבעבר היה מתפתח אולי לדיון או אפילו ויכוח סוער על פעולה אמנותית, הפך לקמפיין של אלימות והכפשות אובססיבי ואנטישמי שנוהל ע״י קבוצות סטודנטים פסבדו פרו פלסטינים. ההתקפה התפשטה מבלוגים של אמנות בברוקלין ועד הטלוויזיה הלאומית של טורקיה. האירועים הללו הם חלק מפיצוץ מורסה שכבר מתבשלת הרבה זמן. אין זה מקרי שבוידאו Dear Hamas תמי חזתה, ימים ספורים לאחר אירועי ה 7 באוקטובר את עוצמת הרעל שתבעיר את הקמפוסים בחודשים הבאים. תמי עוסקת כבר שנים בביקורת על הפרוגרסיביות המוסרנית שמחלחלת לכל תחומי החיים ופועלת בשם הצדק והשוויון באוטומטיות ואופורטוניזם ששייך לפרופגנדות. חוויתה ותגובתה אל ציד המכשפות נגדה נעוצים עמוק בתוך המופע החדש שעלה בפולחן 2024.

    תמי חיה ויוצרת בברוקלין, ניו יורק. היא משתמשת בספוקן וורד, פסקולים, תחפושות, מסיכות ופאות כדי ליצור את הדמויות שלה, אותן היא מגדירה כ״התגלמות היסטרית של הסביבה״. את הדמויות היא מופיעה בעבודות וידאו ובמופע חי. הביצוע הטוטאלי והמיומנות הייחודית שנדרשת בכל דמות, מטשטשים את גבולות הפעולה. אפשר לתהות אם תמי ״משחקת״, ״מגלמת״, או ״מתקשרת״ את הדמויות שלה, שהן פרשנות מוקצנת ומוגברת של ה״נורמלי״ (אשר בפני עצמו עובר הקצנה שיטתית).
    העבודה מורכבת מדימויים וטקסטים הנבנים לאט, מתוך הזדהות מוגזמת עם מצבי תודעה בעייתיים, אופנסיביים וגזעניים. כל דמות נוצרת כמו קולאז סוריאליסטי שבו מתקיימים יחד מצבי תודעה ונפש שבאופן ״נורמלי״ לא אמורים להתקיים יחד באישיות אחת. הסכיזופרניה הזאת מייצרת אנרגיה חדשה ואינטנסיבית.

    תמי בן תור היא בוגרת של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ותואר שני באמנות מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעשרים השנים האחרונות עבודותיה מוצגות בכל העולם בעיקר בהקשר של מוזיאון / גלריה / חללי תצוגה אלטרנטיביים. עבודתה היא חלק מפרוייקט גדול יותר ומשותף יחד עם הצייר והצלם מיקי כרמי. לצד תערוכות משותפות, השניים הוציאו את הספרים:
    “Disembodied Archetypes”, Regency Arts Press , 2008
    “Archive”, Minerva Press, 2021.

    תמי הציגה בין היתר ב: Moderna Museet, Stockholm; Atlanta Contemporary Art Center; Kunsthalle Winterthur; Cubitt, London; ZKM, Karlsruhe; Institute of Contemporary Art, Philadelphia; Biennale of Sydney; Manifesta 7; Mori Museum, Tokyo; MoCA, Los Angeles; Reina Sofia, Madrid; PERFORMA 05 and PERFORMA 07 Biennials, New York.

    הזירה ותמי בן תור מבקשים להצהיר כי המופע אינו תקין פוליטית, ועלול להתפרש כפוגעני. המופע עשוי לכלול שפה ותוכן מיני, והתייחסות לא תקינה לזהות גזעית, לאומית ומגדרית.

    יצירתה של תמי בן תור ובביצועה
    טקסט, וידאו, חלל: תמי בן תור
    מוסיקה מקורית:
    Intercontinental Zvukoprocessing/ Various artists 2001-2003:
    Chaos as shelter / History strikes back
    Penetrating Crankshaft / Some Bit Movements
    Modelo Para Armar/Zgaraamba
    DJ Sinichkin / Afterparty song
    הקלטות ארכיון נוספות:
    State Ural Russian Folk Choir, recording from early 1900s
    Pyatnitsky Choir live (video)

    ניהול טכני: ניב גפני
    הפעלה: עדן כהן
    הפקה טכנית: הזירה טק פואטרי

    עברית ואנגלית ללא תרגום
    בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות

    מתח
    יעל וייס

    המופע מתח בנוי כאורגניזם המתהווה ומפעיל מרחב שבו שלושה מימדים סבוכים וכרוכים יחד באופן שלא ניתן להפרדה; זהו טריו של גוף, מבט ואור.

    במנגנון המשולש, הגוף נוכח כחומר וכדמות, המבט פועל באמצעות המצלמה המתבוננת על הגוף ועל המרחב בו הוא פועל, האור מאיר את הגוף כדי שהמצלמה תוכל להתבונן בו. שלושת מרכיבי היסוד הללו נספגים זה אל זה, מוכפלים ומשובטים בוידאו פידבק. זהו אלמנט יסוד במופע, הסוכם את סך המתחים אל עולם דימויים מיסתורי ואינטימי המיטלטל בין נצנוצי השואו ביז ובין נופים מופשטים ותודעתיים, בין התרבות ובין הוויה מטאפיסית. הזהות האנושית הנוכחת מתכנסת אל גבולות הגוף ונאגרת בו או שמתנפצת מתוכו ועוברת הפשטה עד שלא נותר זכר לגוף עצמו. במערכת התנאים הזאת, הגוף החי עובר סדרה של מסעות טרנספורמטיביים בביצועה הוירטואוזי של היוצרת יעל וייס. הגוף מתהווה כחומר, נפרק ומתרוקן, נטען ומתמלא מחדש בכוחות ובדימויים.

    יעל וייס היא כוריאוגרפית, יוצרת – מבצעת ופרפורמרית. בוגרת ביה״ס לתיאטרון חזותי, תכנית קולקטיז בניהול הכוריאוגרפים עידו פדר ולילך ליבנה. מורה מוסמכת לגאגא, ובוגרת הכשרות מקצועיות מגוונות שבמסגרתן צברה ניסיון בסגנונות רבים. כמבצעת עבדה עם כוריאוגרפים/ות ובימאים/ות, ביניהםן: אחינועם מנדלסון, איציק ג׳ולי, לילך ליבנה, נורית דרימר, ניר וידן, עודד קוממי ועידו פדר.

    יצירתה של יעל וייס ובביצועה
    עיצוב, תכנות והפעלת תאורה: עדן דולב
    צילום חי: נבו רביבו
    ליווי אמנותי: עמית דרורי, ניר וידן
    מוסיקה מקורית: מורדי קליין
    עריכת סאונד ובניית חצובה: מרקו מילבסקי טומסין
    ניהול טכני: דניאל גמליאלי
    תפירה: ורדה וייס
    תודות: טל יחס, נאוה פרנקל, טל גלאון, ליאור חנה פיש, מעין לבינגר, נועה רמון, עדן כהן, מאיה לוי, ניר שאולוף, דנה זהבי, אביב סוטר, מנחם גולדברג, עידית סוסליק, רותם לוי.

    העבודה החלה בבית הספר לתיאטרון חזותי, ופותחה בהפקת הזירה הבינתחומית.
    בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות.
    בתמיכת טייץ – מחול ומחשבה.

    טרמינאטור
    נמרוד אלכסנדר גרשוני

    נמרוד אלכסנדר גרשוני חוזר לפולחן הסתיו עם בכורה חדשה.
    לאחר הנפילה האינסופית בעבודתו א – חור (נייט טו פורגט, פולחן הסתיו 2022), גרשוני מתמקם בעתיד דיסטופי קרוב, בו הוא ממשיך את העיסוק במצב האנושי, כפי שמתגלה בעודו תקוע בפעולה יחידה הנמתחת באופן אינסופי. השהיית הזמן ומתיחת הסיטואציה מעוררת את תחושת האלביתי – שאותה הוא חוקר בעבודותיו.

    במרכז העלילה המנופצת של טרמינאטור, זוג בובות – דמויות נאהבים – הכלואים ברכבת הרים סוריאליסטית המעוצבת כסירת דייגים. היא דוהרת בתוך לופ אל האינסוף, מתקדמת במהירות מצמררת, אך גם נותרת במקומה. בעולם הפראדוקסלי – מלאכותי הזה, נוצרים התנאים הטבעיים ביותר לויכוחים ודיונים על אהבה, זמן וקיום. התוצאה היא דיוקן של זהות שברירית הנודדת במערבולת זמן, תוך שהיא קורנת את אורו של עולם פואטי ומורבידי.

    נמרוד אלכסנדר גרשוני הוא אמן רב-תחומי המתמחה בפרפורמנס, וידאו ואמנות מיצב. בעבודתו הוא נע במרחב אודיו – ויזואלי. בחקירתו את תחושת האלביתי הוא משלב בין חוויות חיות למדיה מתווכת, מהן הוא רוקח עולם דימויים וסאונד מרהיב ואפל. גרשוני מאתגר את גבולות התפיסה באמצעות מניפולציות של קנה מידה וסינתזת וידאו בזמן אמת. עבודותיו הוצגו במוסדות בולטים כמו מוזיאון תל אביב לאמנות, המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ובזירה הבינתחומית בירושלים. יצירתו מתעמקת בנושאים של זמן, זהות ומערכות יחסים אנושיות. התוצאה היא מופעים סוחפים ומעוררי מחשבה שמטשטשים את הגבול בין מציאות להפשטה.

    יצירתו של נמרוד אלכסנדר גרשוני
    פרפורמרים: נמרוד אלכסנדר גרשוני וליילה רוז ברי
    מוזיקות וסאונד מקוריים: נמרוד אלכסנדר גרשוני
    כתיבת השירים והטקסטים: נמרוד אלכסנדר גרשוני וליילה רוז ברי
    עריכת טקטסים: ליילה רוז ברי ונמרוד אלכסנדר גרשוני
    קולות: ליילה רוז ברי, נמרוד אלכסנדר גרשוני ויונתן עומר מזרחי.
    ליווי אמנותי: עמית דרורי ואייל ללי ביטון
    ניהול טכני: מרקו מילבסקי טומסין
    עיצוב אובייקטים: נמרוד אלכסנדר גרשוני, עמית דרורי ומרקו מילבסקי טומסין
    עיצוב תאורה: דנה טקץ׳
    ייצור אובייקטים ומנגנונים: הזירה טק פואטרי

    המופע נוצר בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות
    שבדית, כתוביות בעברית

    A Night to Process

    צוות אקססיב הפקות הידועים גם בתור ואקלקונטקט, מזמינים חברים ושותפים לדרך להיוולד ביחד מתוך צוואר-בקבוק של חומרים שהתבשלו בארבע השנים האחרונות וכעת יוצאים לאור בזהות כפולה, בתור אלבום וסרט.

    WACKELKONTAKT
    CHANGE THE PROCESS: THE ALBUM

    ארבע שנים לאחר צאת אלבומם הראשון, ואקל מגיעים לזירה להופעת השקה של אלבומם השני ״CHANGE THE PROCESS״, הרואה אור בהוצאה משותפת של Orthodox Records (צרפת) ו-Jaune Orange (בלגיה).

    האלבום, כמו גם המופע, הוא אוסף של יקומים מוסיקליים שונים בתכלית. האזנה לרצף היא הזמנה למסע בין תמונות מתחלפות, דרך צומת סכיזופרנית של השפעות והשראות שכל דרכיה מובילות למפגש עם פניה המתעוותות-והולכות של התודעה האנושית. כל זה מתרחש על רקע תפאורה מיתית-פנטסטית: יער כשפים שממנו נשאבות פנטזיות עתיקות ופרוטו-נרטיבים, מרחב לימינלי הטומן בחובו סכנות לא-נודעות אך גם מקלט מן העולם: מי שנכנסת ליער הזה חייבת לצאת אחרת. זהו סיפור ללא סוף או התחלה המשוטט בין סמלים לאלגוריות, בא והולך, חוצה דרך עולמות שבורים, מעבר לחלל ולזמן, רק כדי להישאר תלוי במצב של המתנה נצחית.

    ב״Change the Process״ ואקלקונטקט מנווטים את הסאונד הכבד ועתיר-הרעש של אלבומם הראשון למחוזות מלודיים יותר. המוטציה החדשה הזו היא היבריד של דרון, אינדסטריאל ומטאל יחד עם נופי-צליל עגומים וקינות מלאות רגש. מקצבי-כלאיים בין תופים אקוסטיים לביטים מבוססי-דגימות, שירה אינטנסיבית, וערמות של דיסטורשיין מרכיבים חומר מוסיקלי המשייט על הציר הרגשי שבין נחמה לחרדה.

    הטקסטים באלבום הם תרכובת של פסוקי מקרא ואירוניה עצמית, המבוצעת במגוון כמעט בלתי-אפשרי של צורות הגשה: לחישות, הצהרות, צעקות והתרסות נוטפות-רעל, לצד מנגינות מלאות-תקווה וסלסולים חזניים. תוספת חדשה לארסנל הסאונד של ואקל היא טריו כלי הקשת, שנשזר לאורך האלבום כמוטיב קולנועי המהדהד את ספקטרום הרגשות העולה מהשירים.

    ואקלקונטקט הם אייל ללי ביטון, מרקו מילבסקי טומסין ותומר דמסקי.
    המופע בתמיכת מועצת הפיס לאמנות ותרבות
    המופע מכיל אורות מהבהבים ועוצמת קול חזקה. לא מומלץ לבעלי רגישות פוטוסנסיטיבית.

    CHANGE THE PROCESS: THE MOVIE

    ואקלקונטקט ממשיכים לפתח דרכים חדשות לתקשר עם הקהל, והפעם הם משחררים את האלבום לצד סרט קצר בן 35 דקות. CHANGE THE PROCESS היא פואמה אודיו-ויזואלית שצולמה בארבע מדינות שונות: שלגי היער השחור, חורש-העד במזרח בלגיה, המדבר האנדלוסי, ויער ירושלים השרוף. הסרט מבוסס על התרחשויות אמיתיות מתוך מסעה הרוחני של אחת ממשתתפות הסדנה Change the Process – Change the Outcome, שפתחה את פולחן הסתיו 2021, והוא תמצית השפה הנרטיבית החזותית והצלילית של ואקלקונטקט, המרסקת למקשה אחת דוקו-פיקשן הופך-קרביים, פסיכו-דרמה, מיתו-פואטיקה, וסימבוליזם דתי.

    LARS SERGEL
    'CATS’

    היד הנעלמה של כל מה שלא פתור באמנות המחתרתית של ירושלים, א.ק.א לארס, מגיע לפולחן להעניק פיסה של מומחיות שלא תסולא בפז על מה שבין מטבוליזם, קפיטליזם ונרקיסיזם. הפעם הוא ישבור את רצף החלל והזמן עם הרצאה על איך לחיות עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית ולארגן את תופעות הלוואי שלה: מסע בין הפרעות אכילה לריפוי עצמי, או כפי שמעיד האמן, "the space where these vowels can only be prayed in".

    לא בהריון

    לא בהריון הוא הצמד הטרי והמבטיח של המוסיקאים, המפיקים, האספנים וההוגים איתמר שלמה כהן ורון שסקין. על המוסיקה שלהם הם מעידים שהיא ״שואפת לשים במרכז את האינטנסיביות והחלקים היותר מוזרים של המפגש בין מטאל, דאב ותרבות המועדונים.״ תהליך של יצירה אינטואיטיבית ושימוש בלתי-מתנצל ובלתי-מתפשר בדגימות של מוסיקה קיימת, מתחברים לרצף בלתי-אחיד של היפ-הופ ניסיוני, דראם אנד בייס ובלאק מטאל.
    לא בהריון עסוקים בשאלות בוערות על המהות הגברית ויישומו של דימוי הגבר החדש בחברה המערבית, ומנסים לתרגם את בשורתם לחוויה טרנספורמטיבית על רחבות הריקודים החשוכות של המציאות.

    זמן לבן
    איתן חביב

    זמן לבן הוא מיצב סאונד פרפורמטיבי, שבו האמן איתן חביב משתמש בלופים ארוכים של סלילים מגנטים – אותם הוא צד, מחלץ וממחזר מתוך קלטות שמע. הסליל שבמקור נע בתוך הקלטת יוצא מתוכה ומונע על גבי לוחות בעזרת מערך מיסבים. הסליל למעשה נפרש מחדש לאובייקטים מכושפים שאפשר לחשוב עליהם כציור, פסל, או אנימציה פיסית בחלל.
    זמן לבן עשוי בעדינות ותשומת לב הראויה לתוכן המיצב: תפיסת הצליל כחומר חולף וחמקמק, שקשה לנו לאחוז בו בזמן אמת. תכונה זו מייצרת מתח תמידי בין האירוע הצלילי לקיום הממשי שלו.
    הסליל המגנטי פועל במיצב כמו רצף גנום צלילי. בדר״כ הוא אגור ונסתר בתוך הקלטת. בזמן לבן
    אנו יכולים לחזות בכל מהלך התנועה של הסליל ולקשר בצורה ברורה בין האלמנט הצלילי – ומיקומו על הסליל. אנו יכולים לעקוב אחר מסעו של אלמנט צלילי במרחב, וכך העין המצטרפת אל האוזן והופכת לשותפה מהותית בחוויה. במובן מסוים, אנו יכולים לשמוע קו ולצפות בצליל. החומרים הצליליים לקוחים מתוך אוספים אבודים של קלטות אשר נזנחו עם השנים והגיעו אל האמן. את החומרים הוא מעבד ומקליט מחדש על הסליל. הנוף הצלילי שנוצר הוא נוסטלגי ואישי, בלוי ושחוק. הוא מקבל משמעויות חדשות עם פגעי הזמן. שירתו של "חסר השימוש".

    איתן חביב הוא אמן רב תחומי העוסק בסאונד, מוסיקה ניסיונית, פיסול ומיצב.
    בעבודותיו הוא עוסק בפרקטיקות מוסיקליות הכוללות נגינה, הלחנה, עיצוב סאונד ותנועה, אותן הוא מפגיש עם רעיונות פלסטיים וחלליים של פיסול ומיצב. איתן מנגן, מופיע ויוצר מוסיקה באמצעות טייפים, הקלטות שטח, כלים אנלוגיים ומנגנונים מכאניים שונים שאת חלקם הוא מפתח ובונה בעצמו.
    מאז שסיים את לימודיו במחלקה למוסיקה חדשה בבית הספר מוסררה בירושלים, ולצד יצירתו האישית, הוא משתף פעולה עם אמנים רב תחומיים רבים, ביניהם איתמר מנדס פלור, אמיר מאיר, דב אור נר, קבוצת סלה מנקה, ד״ר יוני ניב ושירה מרק.

    יצירתו של איתן חביב
    ליווי טכני: דניאל גמליאלי ומרקו מילבסקי טומסין
    פיתוח אלקטרוניקה וקוד: איתן מרדיקס
    הפרויקט פותח במסגרת התכנית למחקר אומנותי של בית הספר מוסררה והזירה הבינתחומית, 2022, בליוי תומר דמסקי.

    שמעתי את זה בגפנים

    בראש ובראשונה, אנה ווילד היא אמנית של מילים. היא מתעניינת בקשרים שבין שפה למשמעות, ומספרת סיפורים מן העבר הנשכח ומן העתיד הלא ידוע. עבודותיה עוסקות בצורות שונות של למידה וידע ומופיעות כטקסט, כאובייקט או כאירוע. הן מיתולוגיות שנעות בדרכים עקלקלות אל ההווה, בו ווילד מראה כיצד ניתן לברוא עולמות יש מאין, ואת הכל מתוך הכלום. תהליכי היצירה שלה נובעים מתוך מחקר יסודי ופרוע, שנאסף ומתגלם בפעולה פרפורמטיבית, בה העברת הידע לובשת צורה אמנותית פלאית של דמיון משותף.

    עבודתה החדשה, שמעתי את זה בגפנים, עוסקת ברגע של התגלות. באחד משיטוטיו של משה בארץ מִדְיָן, מתגלה בפניו חזיון: סנה בוער, שאיננו נשרף, ומתוכו בוקע קול אלוהי. זה הרגע בו משה הופך לרבנו, וגם נקודת הפתיחה לסיפור הגאולה של עם שלם. בעבודתה של ווילד, הסנה הבוער הוא יעד במסע, אליו ניתן להגיע דרך התמסרות למימד הניסי, המבקש מאיתנו להאמין.

    מתוך אפלת היומיום וחשכת המציאות, ווילד יוצרת תחבולות הנבראות מתוך מילים וצלילים, שכל כולן מתקיימות בריק השחור של התיאטרון. קולות חסרי גוף נשמעים ברחבי החלל, ובוראים בו סביבות, פעולות וסצינות. באמצעות הפשטת האלמנטים החזותיים של הבמה, ומתוך ויתור על מה שנראה, מתפנה מקום לדימוי הלא־חזותי שנוצר בשפה ומתאפשר סיפור של אמונה ודמיון. במקום מסוים במדבר, בשעה מסוימת ביום, השמש נמצאת מאחורי ההר ומאירה מסביב לסלע. שם אפשר להאמין שהסנה בוער, מעבר לאופק האירועים.

    התיאטרון החשוך הוא מרחב של תודעה בו הגוף נטמע ברוח והממשי במדומיין. פה הקהל מתאסף לרגע משותף של התגלות, ומוזמן להגיד כן: כן לכאילו, כן לפלא. כן להיות יחד.

    העבודה תוצג בין התאריכים 5/7 – 18/7
    שעות פתיחה:
    ימים שלישי, רביעי, חמישי: 20:00-16:00
    ימי שישי: 16:00-12:00

    *הכניסה לעבודה תתאפשר כל חצי שעה עגולה

    חור בלחי

    המיצבים של תמר הרפז פועלים כזירות מוצפנות ומנופצות, כחידות שהרמזים לפתרונן מפוזרים בחלל. הם תובעים את נוכחות הצופה וערנותו, את מבטו ותנועתו כחוקר מז"פ האוסף ממצאים שיכולים להתגלות או לחמוק בהיסט קטן של זווית המבט או תנועת הגוף. התעלומות בנויות מחפצים יומיומיים השתולים בתוך מארג של מנגנונים אופטיים וקינטיים, דרכם הם משתקפים, משועתקים, לעיתים נשמעים. הצופים מהלכים במתח שבין הנוכחות הפיזית של האובייקט לבין בבואתו, עדים, אך לא תמיד מודעים, למניפולציה החשופה שפועלת, ומבנה את המבוך הסיפורי שנרקם.

    העבודות של הרפז מושתתות על מנגנונים אנלוגיים, אך מתריסות אל עבר העידן הדיגיטלי בו הן מתקיימות. הן מעלות שאלות על ההוויה בזמן הזה, על החמקמקות של תפיסת המציאות, והאפשרות לנסח אמיתות ברות אחיזה בעולם שמשתקף דרך מסכים וסימולקרות.

    ההצבות המדודות, שהן מלאכת מחשבת של יחסים בין חומרים, נולדות מתוך תהליכי עבודה כאוטיים שמתחילים באיסוף שלל רפרנסים: החל מקולנוע קלאסי ואיזוטרי, דרך ההיסטוריה של המדעים, וכלה באירועים אקטואליים וחוויות אישיות. אלה עוברים אל הסטודיו, בו הרפז עורכת מיני ניסויים פרועים של הפעלת כוחות פיזיקליים על חומרים שונים. מתוכם, היא מזקקת את המנגנונים והדימויים הספציפיים שיכוננו את התצרף של כל עבודה ועבודה.

    חור בלחי מוצגת בחשכת אולם 1 של תיאטרון הזירה, אולם שבין לבין המופעים המתקיימים בו משמש מחסן וסדנה. הרפז משמרת את השימושים השונים של החלל, וההצבה מופיעה לצד שאריות של תפאורות ומשטחי עבודה מאוחסנים. את החושך מפלחות אלומות אור שמוקרנות על לוחות זכוכית צבעוניות, פסאדות מנצנצות שמפגש האור עמן מחלץ מהן את זוהרן המבהיק. בד בבד, האור חושף מערך השתקפויות שדרכן מבליחים אחורי הקלעים של החזקת הפסאדה. כמו בחדר־ניתוח של פלסטיקאי סדיסט, מתגלה המאמץ לאחות את שברי הפנים, להסתיר ולהחליק את הטראומה. האור פוער את שבריריות החזית ומגלה את האלימות והאימה הכרוכים בשימור מראית־עין של אחדות.

    אוטו

    עופר לאופר הוא אמן ובנאי המפתח במו ידיו מבנים, אובייקטים ומכונות המזוהים בחתימה אישית מאוד, טכנית ופיוטית בו־זמנית. את פסליו הוא מציב פעמים רבות במרחב הציבורי, ויוצר פעולות התערבותיות המגיבות לסביבה ומשפיעות עליה. בנוסף, הוא פועל בעולם הבמה כמעצב תאורה וחלל, כפרפומר, וכיוצר־שותף עם אמנים בתיאטרון, מוסיקה ומחול. 

    כמי שיוצא דרך קבע להרפתקאות בארץ ובעולם, לאופר פועל כצייד־לקט האוסף חוויות עזות, רדיקליות ופיוטיות מול מרחבי הטבע. הן נאספות במסעות פיזיים מפרכים, תוך צמצום התלות באמצעים, לעיתים עד גבול ההישרדות. במגע שלו עם הטבע והסביבה הוא בוחן גבולות שונים, ומזמן מפגש עם חוסר־האונים האנושי. כך, נרקחים דימויים שהופכים לפעולות פיסוליות, פרפורמטיביות ותיאטרליות. עבור לאופר אין הפרדה של ממש בין החיים והפעולה האמנותית; האחד כרוך בשני ומזין אותו. 

    לפני מספר שנים, לאופר העתיק את חייו אל קרוואן קטן במודל האיקוני Hymer Motorhome המורכב על גבי מיצובישי L300. באמצעותו, הוא מגדיר מחדש את האופן שבו הוא מתמסר ומתנגד לחיים במרחב הקפיטליסטי־אורבני הישראלי. החיים בקרוואן הם דרך להימלט ממלתעות הנדל״ן הישר אל הטבע הפסאודו־פראי של יערות קק״ל או הדממה של קו החוף, שככל הנראה תופרע על ידי חבורת נערים שתויים או שומר סקרן של אתר בנייה סמוך. זוהי צורת חיים נזירית המאפשרת לנוע כל יום מחדש, להתמקם בטבע או בשולי העיר, להשתייך או להתרחק. החירות רבה, לכאורה. שכן היחסים הגופניים־מיסטיים שבין לאופר והקרוואן דומים לקשר המיתי שבין הפרש וסוסו. הם נעים במנעד אינטימי שבשיאו מגיע לסימביוזה מוחלטת.

    וכך במרכז העבודה אוטו, דגם בגודל אמיתי של הקרוואן בו לאופר חי. הצבת הפסל בחלל הבמה היא הזמנה למסע, לנדודים ולאוטרקיות. בסביבתו גם כוחות ויסודות הטבע מדומים ומסונתזים: מים, אש, עשן ואדמה. הבמה עוברת טרנספורמציה והופכת לתבנית נוף חיה ופעילה. זהו מסע פנטסטי דרך תופעות־טבע שיכולות להתקיים אך ורק במציאות הארעית של התיאטרון, באמצעים ובמנגנונים הייחודים לו. 

    פולחן הסתיו 2023

    במשך שנה התכוננו לפולחן הסתיו 23, שאמור היה להתרחש בתחילת נובמבר.

    הפסטיבל תוכנן להתקיים על פני כעשרה ימים שבהן בכורות ופרויקטים מקומיים ובינלאומיים שעליהם עמלנו במשך זמן רב. היום, זה נראה כתעתוע ששייך לעולם שאיננו עוד.

    לא נכביר במילים אבל נשתף אתכן.ם שהתלבטנו במשך שבועות אם לקיים את גרסת המלחמה של הפסטיבל. אנו לא מרגישים שזהו רגע לחגיגה. ליבנו מדמם עם נפגעי המלחמה, קורבנות האלימות, וזעקתן הנואשת של משפחות החטופים. גרסת המלחמה של פולחן הסתיו 23 היא איננה חגיגה, אך היא חגיגית מאוד. הכנו פסטיבל חד וממוקד, מפגש אינטימי ואינטנסיבי שנותן במה לפרויקטים שתוכננו במקור, ושהרגשנו יחד עם האמנים שיש טעם ומשמעות לבצע אותם בנקודת הזמן הזאת. 

    זהו אוסף מדויק של פרויקטים אינטימיים, המיועדים לקבוצות קהל קטנות שמבקשות לצאת למסע אמנותי מחויב ואינטנסיבי, חומל ומעמיק.

    הפולחן הוא פעולה מופעית ראשונה של הזירה בעולם החדש שנפרס בפנינו, ודרכו אנו מנסים להבין מחדש את מהותו של המפגש האנושי והפיסי. התיאטרון הוא תמיד מרחב אחר מהמציאות אך כרוך בה. הדלת פתוחה, ואנו מזמינים אתכם לנדוד איתנו אל עולמות של כאב ויופי, מחשבה ותשומת לב. מספר המקומות מוגבל ביותר, והכרטיסים בעלות של דמי הרשמה בלבד.

    YMKA

    את ערב הנעילה של פולחן הסתיו 2021 חתם הדואו YMKA עם היצירה Paticcasamuppāda.

    היצירה נבנתה במשך כשעה ובהדרגה סיזיפית לשיאה. לאחר שהסתיימה ברגע חד נותרה דממה אינטנסיבית שבאזניים מסויימות היא עדיין מהדהדת.
    חיכינו בסבלנות לפרק השני בטרילוגיה, שיבוצע לראשונה בפולחן 23 – פסטיבל המלחמה. הביצוע החי של YMKA הוא אירוע טקסי שמבטיח מסע מסעיר מתוך התמסרות להאזנת עומק.

    'זה שיוולד מחדש רק עוד פעם אחת׳, הוא מופע מוזיקה אינסטרומנטלי לתופים וסינתיסייזר מודולארי.
    המופע מהווה חלק שני מתוך הטרילוגיה paticcasamuppāda.

    המונח paticcasamuppāda הוא מונח בפאלי שבא מהמסורת הבודהיסטית ומשמעותו היא ׳ההתהוות המותנית׳, מושג יסוד בתורה הבודהיסטית שאומר בפשטות שהכל תלוי בהכל, ושום דבר אינו קיים כשלעצמו. הדבר מתבטא בכל רפרוף של התודעה, בהבנה של כל אספקט של המציאות ובמהלך החיים והמוות של אדם, ומהווה תנאי הכרה יסודי לכל התפתחות רוחנית. 

    בפרק השני של הטרילוגיה, ׳זה שיוולד מחדש רק עוד פעם אחת׳, המבט על עולם התופעות החולפות עובר לגוף ראשון. זוהי אוטוביוגרפיית סאונד של דמות בדיונית בשם ׳סקדגמין׳, המתארת בזמן אמת את הגילגול האחד לפני אחרון שלה במרחבי הסמסרה (מעגל הלידה והמוות), בניסיונותיה להגיע לשחרור ולהשיל מעצמה שאריות אחרונות של תפיסת עצמיות לכידה, ניסיונות ששיאם במפגש עם הפרקטליות הנצחית של ׳הדרך׳. 

    המסע של סקדגמין מהווה בסיס רוחני לקומפוזיציה מוסיקלית אינסטרומנטלית. באמצעות סדרה של תמונות סאונד דינמיות שנולדות מתוך דיאלוג מוזיקלי בין אמיר וידין, תיפרש ביוגרפיה פנימית של התפתחות וחיפוש המסופרת באמצעות סאונד, קצב והיחסים ביניהם. הקומפוזיציה המוזיקלית מורכבת ממבנה של מערכות יחסים בין אלקטרוניקה ותופים, בעלות אספקטים קבועים וכתובים מראש מחד, ואספקטים פרומים שמשאירים מקום לחופש וללא נודע מאידך, כאשר כל שלב בסיפור הביוגרפי-רוחני של סקדגמין מהווה מוקד התבוננות והתכווננות משותפת המוביל את היצירה.

    YMKA הוא דואו תופים-אלקטרוניקה ניסיוני שמשוטט בין עולמות של רוק פסיכדלי, אפרו גרוב, אימפרוביזציה חופשית, נויז ואינדסטריאל. הגרוב של התופים מתפתח בהדרגה מתוך האזנה לטקסטורות ולקווים המוסיקליים של הסינתיסייזר המודולארי, ומצד שני עיצוב הסאונד החשמלי  נשען על מקצבי התופים. הסאונד נע בין סינתזה אנלוגית כבדה של גלי קול לבין שימוש בהקלטות של טקסט שמתפרק למרכיבי הסאונד הבסיסיים שלו ולאלמנטים הריתמיים מהם מורכבת שפה.

    אנסמבל דראון עולם

    בכל שנה אנו מסיימים את פסטיבל פולחן הסתיו באירוע שמתרכז במוזיקה וסאונד, ומהווה תהליך של זיקוק ופרימה של החוויה המצטברת של הפסטיבל. השנה, בגרסת המלחמה של הפסטיבל, אנו מזמינים אתכן.ם למסע משותף עם אנסמבל דראון עולם, מצהרי יום שישי ועד שעת השקיעה.

    המסע יתחיל בביצוע היצירה ״דראון עולם 5 או המסע אל עֵבר…״ באולם 2 בזירה, ימשיך בהליכה שקטה על פארק המסילה עד למכולה – גלריית הסאונד הסודית של הזירה שבה מבוצעת היצירה ״התבוננות במיתר ארוך ודק״. ליד המכולה נבעיר גם את השמחה וגם את היגון, ונשתה תה חם.

    ״התבוננות במוסיקה למיתר ארוך ודק״:  

    בשמונה השנים האחרונות אנסמבל דראון עולם עוסק במוזיקה ומשך – והקשר ביניהם. המחקר הרעיוני – מוזיקלי הוביל את האנסמבל לתהליכי כתיבה ונגינה של מוזיקת דרון Drone Music לצד ניסויים מעמיקים בהבנת מקומו של המבצע ביצירה. דראון עולם כתבו וביצעו יצירות ארוכות מאוד שהגיעו לעשרות שעות. בפולחן הקודם (2022) החלו בביצוע גרסה מיוחדת של היצירה ״התבוננות במוסיקה למיתר ארוך ודק״.

    היצירה מנוגנת ברצף כבר מעל שנה,24/7  בתוך מכולה שהוקדשה לפרויקט, ומופעלת על ידי אנרגיה סולארית. למעשה היצירה עצמאית לחלוטין ומתקיימת ללא מגע ישיר של יוצריה ומבצעיה. 

    דראון עולם 5 או המסע אל עֵבר

    קומפוזיציה אלקטרו-אקוסטית לארבעה נגנים ותבניות נוף

    לפני כשנתיים החל האנסמבל לחקור את האפשרות של יישום הפרקטיקות שלו בסביבות בטבע, ובתבניות נוף משתנות. זהו ניסיון להבין ולחקור את היחסים שבין קומפוזיציות מוזיקליות ארוכות מעשה ידי אדם, לבין הסביבה שכלל הצלילים הנשמעים בה הם כשלעצמם כמעין קומפוזיציה אינסופית. 

    וכך, הקלטות שטח ממדבר יהודה ויער עמינדב, הרי צפון יוון ומערב אוסטריה, נאספו כחלק מהעבודה, שכללה בעיקרה נגינה אקוסטית ואלקטרונית בשלל אזורים, שלכל אחד מאפיינים סונוריים משלו. אלה, כוללים את מיני החי המתגוררים בו כמו גם תוואי שטח וצמחיה שמפסלים תמונה אקוסטית ייחודית. 

    החיבור בין מוזיקת ה-drone האלקטרונית, המעבירה את מצב התודעה של המאזין/מבצע למצב של התכנסות וריכוז, לבין הנוף הצלילי, מכניס את המאזין והמבצע כאחד למצב של "האזנה עמוקה" לעולם. זהו מצב שבו המאזין מהדהד את העולם ומייצר קיום ארעי אחר של אדם-סביבה-עולם, קיום של היות עם העולם ולא מולו. ביצירה זו הנוף הצלילי, על שלל ההתרחשויות הלא צפויות בו, מהווה סוכן פעיל באיבוד העצמיות של המבצעים.

    אנסמבל דראון עולם: ליאור פינסקי, אמיר מאיר, ניב גפני ואייל ביטון

    הפרויקט דראון עולם 5 או המסע אל עבר נוצר בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות של מפעל הפיס

    הפרויקט התבוננות במוסיקה למיתר ארוך ודק נוצר בתמיכת קרן ירושלים

    WACKELKONTAKT | AQUADOME #3

    Elements of the Future

    בפרק השלישי בטרילוגיית השטיפות האור-קוליות, ואקלקונטקט משתלטים על אולם 5 ומנסים לברוח אל מתחת לעור ולשכתב את האלגוריתם של התודעה.

    היצירה AQUADOME היא טרילוגיה של שטיפות אור-קוליות הממשיכה את המחקר של ואקלקונטקט על יחסי הכוח בין אמן-חלל-קהל, ובין כל אדם בקהל לבין עצמו. בפרק השלישי Elements of the Future ישתלטו חברי ההרכב על אולם 5 ובמשך ארבעה ערבים ברצף הם יבדקו על עצמם ועל הקהל סט של כלים טכנו-פואטיים השאובים ממסורת ה-Dream Machines ומשתלבים עם חומרים מוסיקליים חדשים מהריליס העתיד לבוא. במהלך נבואי שמשלב טקסט מקראי וטכנולוגיה אודיו-ויזואלית ניסיונית, ינסו ואקלקונטקט לברוח אל מתחת לעור ולשכתב את האלגוריתם של התודעה.

    אולם 5 ייפתח מידי לילה בין השעות 22:00-23:00 לביקור בקבוצות קטנות על בסיס מקום פנוי.

    פולחן הסתיו 2022

    תקופת המגיפה העולמית חידדה תהליכים לוקאליים. היא עוררה מחדש את הצורך, הרצון והיכולת להקים סביבה אמנותית אידאלית ואוטופית – תוך כדי ניסיונות רבים ומגוונים לברר מה האידאה ומהי האוטופיה. התשובות רבות וחמקמקות, אך כמה מהן בהירות יותר, והן נרשמות בביוגרפיה של הזירה מתוך עשייה יומיומית טבעית. בית הזירה גדל ומעמיק כבית הפקות ליצירה בינתחומית ורב תחומית. לצד העשייה בתחומי התיאטרון, המחול והפרפורמנס גדלים המרחבים של אמנות סאונד ומוסיקה ניסיונית, אמנות המיצב, אובייקט, ומדיה עכשווית. 

    כל אלה מגיעים אל הבמות האינטימיות, אל האזנת עומק, ומבט חודרני בפסטיבל אינטנסיבי וממושך. מעל עשרים פרוייקטים עלו בפולחן 2022 במשך עשרה ימים. רובם בכורות של יצירות חדשות, ואיתן מצטלבות החרדות והתשוקות, רוח המזימה ובעיקר אנרגיה עצומה של עשרות משתתפים שפועלים יחד ולחוד בפסטיבל. הפולחן מניע ויוזם תהליכים ומבקש להיות מקום וזמן שבו העשייה של הזירה, הקשרים האמנותיים, ההשפעות והאקספרימנטים מתרכזים יחד לעוצמה גדולה מסך חלקיה. 

    עם גדילתן של האפשרויות, גדלה החירות האמנותית. פירוק, התרחבות, והתפשטות כרוכים זה בזה. עם עבודת המחקר והפיתוח הנסיון מצטבר, נאסף ידע (אישי ומשותף) ונולדים מסורות וריטואלים מקומיים. הפולחן הופך מדי שנה לאירוע מרכזי בשעון הביולוגי של הזירה. הוא מסכם תהליכים ומתחיל תהליכים חדשים. זו שעה שבה הגבולות האמנותיים מיטשטשים והחיכוך העז בין הפעולות השונות יוצר חום בעולם שנע אל עבר התקררות גלובלית.

    בתוך סביבה פוליטית מקומית ובינ״ל, שמקצינה ונעשית עוינת ודורסנית, הפולחן מסרב לגייס את העשייה האמנותית למסרים של פיוס והרמוניה, לאקטיביזם ממותג או הומניזם במחיר מבצע. להיפך. הפולחן דורש להיות אירוע אסקפיסטי ללא התנצלויות. זו הדרך שבה נוכל להשאיר לאמנים את התגובה האמיתית לעולם שבו הם חיים ובו הם יוצרים. הפולחן יוצר סביבה בטוחה לזעם וליופי, לגוף המזיע ולעין הרטובה.

    ניהול אמנותי פולחן הסתיו: עמית דרורי וניר שאולוף

    אוצרים שותפים מוסיקה ואמנות סאונד: אייל ללי ביטון, אמיר מאיר ואיציק גיל אביזוהר 

    אמני הפולחן: 

    עדי כהנא, דויד למואן, נורית דרימר, לילה רומא וייסלברג, יואל פלד, עמוס פלד, טיבו גברט, אריאל סרני בראון, אנסמבל דראון עולם (אמיר מאיר, ניב גפני, אייל ביטון, ליאור פינסקי), גנריאטה, עומר גולדברג, פאוור סטריינג׳רס (אור רימר ומיה לנדסמן), עינב רוזוליו, Sevelle (ניב גפני ודניאל טרייסטמן), דניאל דונדו גמליאלי, ליאור פינסקי, אורי קריסטל, Kashaiof (אייל ביטון ואיציק גיל אביזוהר), karkait (עמוס פלד, רון שסקין ודניאל טרייסטמן), Nico Teen, נמרוד גרשוני, Alex Drool, דניאלה ליונגסברג, The Quantum Choir (ניצוח וניהול אמנותי תומר דמסקי, בהשתתפות שובל יניב, איה גבריאל, רון שסקין, עמליה זימרה, אחינועם מנדלסון, מאיה פנינגטון, נעמי שלו, פטר שפירו, מיכל שחר), Cadaver Eyes (ערן זקס ודודיק אופנהיים).

    RAIN MACHINE #5 / דויד למואן

    לכבוד פולחן הסתיו 22 הזמנו את הפסל ואמן הסאונד הצרפתי דויד למואן ליצור מיצב סאונד במיוחד לאולם 5 של הזירה. המיצב הציג משעה 18:00 במשך כל ימי הפסטיבל (למעט היום האחרון).

    גשם, מטוסים, רכבות, מכוניות ומפלים מרככים את השכל והנפש. הם פועלים כמגני סאונד שדרכם לא יחדרו שום קריאה, איום או הפתעה. הם שומרים על תחושה עמוקה של שלווה פנימית.

    המיצב Rain Machine #5 מורכב משביל, שתי קערות ענק, רוח וגשם.

    דויד למואן (צרפת), חוקר רצף של יצירות והתבוננויות מהעשייה האמנותית החתרנית ועד לעשייה נרחבת בבתי חולים ומרכזים פסיכיאטריים. הוא עושה זאת כמוסיקאי, כממציא ובנאי של כלים, כפסל וכאמן סאונד.

    הוא משתמש בכוח המשכך של רעש לבן המצוי בחיים היומיומיים ככלי פוטנציאלי ואלטרנטיבי לשימוש בטיפול תרופתי. את העיקרון הזה הוא מממש בסדרת המיצבים אותם הוא פיתח בשנים האחרונות, ושאותם הוא מגדיר כ"ארכיטקטורות אימרסיביות זעירות".

    קונספט, פיתוח ובניה: דויד למואן פיתוח ובניה: דנה חזן, דניאל גמליאלי וצוות הזירה טק פואטרי

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    עַד עוֹלָם / עדי כהנא

    מיצב לאדם אחד 

    המיצב הוצג במשך כל ימי הפסטיבל למעט הערב האחרון.

    הקהל מוזמן להיכנס לבדו למקום קדוש, שבו-זמנית מתפורר ונבנה מחדש. עַד עוֹלָם הוא מקום שממזג את העתיד והעבר, בו אפשר לטעום את ההווה ולאחוז בו לעולם. 

    עדי כהנא היא אמנית פרפורמנס, מאפרת ומעצבת במה ותפאורה. יצירתה שואבת השראה ממיתולוגיות, אגדות ועולמות פנטסטים, המזמינים מבט עתיק וחדש על שאלות ותופעות מטאפיזיות של ימינו הנוכחיים. בעבודותיה, כהנא מציעה מרחב תיאטרוני פנטסטי שבו הגלוי והנסתר שלובים זה בזה ואובייקטים מתעוררים לחיים. 

    כהנא חיה ויוצרת בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי והמסלול להכשרת רקדנים וכוריאוגרפים בחיפה. עבודותיה הוצגו בתיאטראות ופסטיבלים שונים בישראל, הולנד ויפן.


    יוצרת: עדי כהנא ייעוץ אמנותי: דורון הירש תכנון והקמה: עמית דרורי, דנה חזן, דניאל גמליאלי, דדי נדה, דנה טקץ' וצוות הזירה טק פואטרי עיצוב תאורה: דנה טקץ' עיצוב סאונד: גדעון לוי, ניב גפני מפעילות: מאשה למברג, בת אל דותן, עדי כהנא צילום: אייל ללי ביטון תודה מיוחדת: איתמר בנאי, אור ספיר, לילה כהנא בנאי. העבודה נוצרה בתמיכת מפעל הפיס.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    לעולם לא תצעדי לבד / נורית דרימר

    נורית דרימר חוזרת לזירה ופותחת את פולחן הסתיו בבכורה חגיגית של הפקה חדשה. זוהי ליגת הצדק של נבחרת אלופות, דרבי של מחשבות ונפשות. אם הפסדת או ניצחת, תדעי תמיד ש:״לעולם לא תצעדי לבד״ *

    דרימר אספה נשים ירושלמיות מרקעים וגילאים שונים, שהמשותף להן הוא האהבה לכדורגל. וכך הקימה נבחרת של כדורגלניות / פרפורמריות. לאחר חודשים רבים של אימונים וחזרות, הן אלה שנמצאות במרכז המגרש / במה. התוצאה היא התקפה מתפרצת וחגיגה נשית הנעה בין הצגה מיוזעת למשחק כדורגל נוצץ (או להיפך). יחד הן יוצרות מופע שהוא משחק – ספונטני ולא צפוי, ומשחק שהוא מופע – משובש ופנטסטי.

    שני האלמנטים יחד מייצרים מרחב פרפורמטיבי שמערבב בין האינטימי לציבורי, בין ספורטיביות לפגיעות, בין התמסרות טוטאלית להומור. 

    זוהי חגיגה של טישטוש הגבולות בין כדורגל ותאטרון, ובין החיים לאמנות.

    * המשפט שהחל כשיר ממחזמר משנות ה40, זלג ליציעים של אוהדי ליברפול ומשם לשירי אוהדים של קבוצות כדורגל מרחבי העולם וגם פה בארץ- חוזר כעת אל התאטרון

    העבודה הופקה בתמיכת מפעל הפיס

    יוצרת: נורית דרימר משתתפות – יוצרות: אלישבע חי לוי, יעל כליף, מאיה פרנקפורטר, נתלי טאטי, סלאם קאסם, רותם גולדשמיד, דניאל שפירא עוזרת במאי ומפיקה: אחינועם מנדלסון ליווי אומנותי ודרמטורגיה: ענת דרימר הדרכה קולית, ייעוץ מוסיקלי והפקת שירים: תומר דמסקי עיצוב תאורה: עומר שיזף עיצוב תלבושות: יסמין שטינמץ פיתוח, עיצוב במה ואובייקטים: עמית דרורי, מרקו מילבסקי טומסין וצוות הזירה טק פואטרי

    צילום: שירה מרק
    צילום: שירה מרק

    פעלולים / לילה רומא ויסלברג

    על במה המורכבת מחתיכות קטנות פועלת חבורה-להקה מזן מרדן ופרוע, הם נושאים כתכשיט לראשם עולם זעיר חבוט ונטוש, מאמצים שרירים קטנים כדי להתאזן על מציאות שנבנתה בחיפזון. דרוכים ומוכנים לפעולה, הם תופסים תאוצה בעזרת קיר (המעמיד פני רצפה) ומשתגרים אל החלל.

    שם

    ללא צליל

    ללא כוח כבידה

    ומעל מערכת השמש,

    התנועה הופכת סמיכה יותר, אקראית יותר

    וכדור הארץ נראה אפוף להבות אש.

    עבודת פרפורמנס המשלבת תנועה, סאונד ומוזיקה חיה. 

    על ידי מפגשים אינטנסיביים בין גופים וחומר, הוקמה להקה פראית ודחוסה, הנמצאת בתוך מירוץ מתמיד לבניית יום-יום המתפרק פעם אחר פעם.

    יוצרת: לילה רומא ויסלברג פרפורמרים: אורי זמיר, מיכל שחר, מיכאל ילון, רון שסקין , לילה רומא ויסלברג עין חיצונית: נאוה פרנקל סאונד: מרקו מילבסקי, רון שסקין ,Excessive Productions עיצוב חלל: אורי זמיר ולילה רומא ויסלברג עיצוב תאורה: עומר שיזף עיצוב כדור: שחר אור הפקה: רומי גינזבורג ליווי אמנותי:  נטלי צוקרמן, ג'ייסון דנינו הולט, נאוה פרנקל

    המופע נוצר במסגרת תכנית "חממת הביכורים" של תיאטרון הבית, יפו ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים. 

    תודה: תיאטרון הבית, רן לשם, מארינה בלטוב, גיא הגלר, אורי רובינשטיין, דני, בית הספר לתיאטרון חזותי, מנחם גולדנברג, יונתן עומר מזרחי, אריאל סרני בראון, רעות שייבה, יעל סעדי, שלום גיל, גון בירן, יעל שני, עמית טינה, אנה ורזיה ויסלברג 

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    THE BEGINNING / לילה רומא ויסלברג

    בקצה מגדל גבוה ואפוף להבות אש, משתרעת במה שהיא נוף פסטורלי רחב ידיים. רוח חזקה מפיחה חיים בדבר מה דומם, מעבירה ידע וסמלים בקווים ישרים. 

    בין קרעי שמיים מופיעה דמות קטנה מתגלגלת בערפל, מסתגלת לבדידות, לאחריות, לסכנה ולפורענות של מעשה הבריאה, משתוקקת לידע ולמגע מול-האדם-מול-הטבע-מול-המפלצת.

    עבודתה החדשה של לילה רומא ויסלברג מתחילה מהנקודה בה הסתיימה עבודתה הקודמת: באש. הבמה של פעלולים, שהוצתה על ידי קבוצת פרפורמרים בדימויי הסתערות, מהפכנות ונעורים נותרה כעת שוממת וריקה מאדם. The Beginning מבקשת להתפכח מאשליית המהפיכה. התפכחות שהיא לא סימן ליאוש או לויתור, אלא פתח לצורה חדשה של מרד ממזרי: כזה המתבונן בקיים, משחק איתו ומחבל בו. האש שכילתה את "פעלולים" היא כעת הזמנה להתחלה חדשה.

    עבודותיה של לילה רומא ויסלברג עשויות אש: בוערות, מסוכנות ומציתות את המבט. בנוכחותה המשולהבת, ויסלברג משתמשת במבנים כוריאוגרפים וסיזיפים ובחומרי סאונד ומוזיקה כדי ליצור מרחבים בימתיים מתעתעים בהם האשלייה גלויה ונסתרת, והפואטיקה נשענת על מיומנות גופנית ואומץ לב. בהשראת מסורות קרקס ואקרובטיקה ומתוך עולמות אפלים של מטאל ופטאליזם, ויסלברג יוצרת עולם עשיר, מלהיב וממגנט העשוי כולו רגש ואנושיות. 

    לילה רומא ויסלברג היא יוצרת לבמה ופרפורמרית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. 

    יוצרת ומופיעה: לילה רומא ויסלברג עין חיצונית: נעה יצחקי, נאוה פרנקל, ניר שאולוף, יעל סעדי עיצוב סאונד, הלחנה, וניהול טכני: מרקו מילבסקי טומסין מוסיקה מקורית: רון שסקין עיצוב חלל: אורי זמיר ולילה רומא ויסלברג עיצוב תאורה: עומר שיזף תכנון ובניית אובייקטים: עמית דרורי ומרקו מילבסקי טומסין תודות: איב קריסטל, נאוה פרנקל, אנה ווילד, יעל סעדי, עופר לאופר, גון בירן, רזיה ויסלברג ואריאל סרני בראון

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    תולעים / אריאל סרני בראון

    תיאטרון ארעי פותח צוהר לסדרה של אירועים מטרידים, על קו התפר שבין הממשי לבדיוני ובין המציאות למה שרוחש סביב לה. רצף ההתרחשויות הנחשף מאיים להפוך את הנופים המוכרים לכדי תפאורת ענק, בה העולם הוא תיאטרון, והתיאטרון הוא העולם: יצורים זוחלים במערכות השקייה אוטומטיות, עוברי אורח הופכים כוכבים לרגע, ואיזור התעשייה תלפיות הוא קרקס נוסטלגי השואב את העולם תחת רקמת בד האוהל, זכרון מעומעם לבריאה שאבדה טרם הספיקה להיווצר. 

    אריאל סרני בראון חזר לפולחן הסתיו 22 עם יצירה חדשה הממשיכה לעסוק בקשר שבין מסורות במה מפוארות לתרבויות שוליים. עבודותיו המבריקות בוחנות את האופן שבו סביבה תרבותית, גיאוגרפית ופוליטית גולשת אל המרחב המדומיין של בימת התיאטרון, בין הפנטסטי לקונקרטי, בין המוכר למוזר. מכספת נטושה של בנק, דרך תיאטרון בובות מיניאטורי ועד לאוהל נודד, בראון ממציא ומגלה צורות חדשות בהן תיאטרון יכול להיוולד, ולמות.
    עבודותיו של בראון זכו לשבחים והוצגו בין היתר בגרינלנד, דנמרק, גרמניה, ליטא, סרביה וישראל.

    יוצר: אריאל סרני בראון משתתפים: עמוס פלד, שרון טל, אריאל סרני בראון דרמטורגיה וכתיבה משותפת: ניר שאולוף ייעוץ אומנותי: גלעד רטמן עיצוב ותכנון: אריאל סרני בראון, עופר לאופר, עמית דרורי ואורי זמיר
    עיצוב סאונד: גלעד רטמן ועמוס פלד תכנון מערכות סאונד: מרקו מילבסקי טומסין מנהל טכני:  איתן חביב
    מנהלת הצגה: עינת שגב תודות: עומר שיזף, יואל פלד, עמית טינה, לילה רומא ויסלברג, נעה יצחקי ועפרה קונפינו

    שלב ראשון של הפרויקט פותח והופק במסגרת תוכנית ה- "Pool" במוזיאון בת ים לאמנות (באוצרות הילה כהן שניידרמן, עדו פדר, מיכל הלפמן וגלעד רטמן)

    צילום: דנה דקטור

    HERO / טיבו גברט (גרמניה)

    ״אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר, ולא אותו אדם״ [הרקליטוס, פרגמנט 91]

    מי אנחנו? מה קובע את הזהות שלנו? האם הקביעה וההגדרה של הזהות בידינו, או נובעת מהאופן שבו האחרים והחברה תופשים אותנו? Hero משחק ובוחן את המרחב של פניה המרובים של האישיות.

    מאסטר תיאטרון הבובות טיבו גברט (ברלין), מתחיל את המסע של Hero מתוך הביוגרפיה הקווירית שלו עצמו, עם החשיפה והטרנספורמציות שנובעות ממנה. הוא אורג אותה יחד עם מיתוסים של גיבורים וגיבורי על, כדי ליצור על הבמה זהות מפוצלת ומרובדת. אין לדעת מה נמצא מאחורי המסיכה או החליפה. ישנו חשד, אולי רמז, תיאוריה של חוויה, מקרה או אפשרות.

    בשפה החזותית הייחודית לו, טיבו מתגרה באמצעות רמיזה בתפישות של המציאות, בתקווה לבצור פחדים ותקוות. זהו עולם אסוציאטיבי המנסה לחדור ולגעת בסיפור האישי. טיבו גברט הוא במאי, מעצב ומבצע תיאטרון בובות. בוגר ביה״ס ארנסט בוש בברלין, וביה״ס היוקרתי École Supérieure Nationale des Arts de la Marionnette בשארלוויל מיזייר בצרפת. במשך השנים פיתח שפה פואטית ואסתטית שבה הבובות נעות בין נוכחות והיעדרות והתפישה המילולית מוחלפת בתמונות מיסתוריות, מינימליסטיות ומדויקות. לצד יצירת הסולו שלו, גברט שיתף פעולה כמבצע מרכזי עם בימאים בינ״ל מרכזיים, בהם ג׳יזל ויין ורומן פסקא. ב 2015 זכה גברט בפרס היוקרתי של ארגון אונימה העולמי עבור יצירה ומחקר.

    בימוי, עיצוב במה ובובות, ביצוע: טיבו גברט במאים שותפים: יוהכים פליישר, גבריאל הרמנד – פריקואה, לאורה סיגמונד מוסיקה: ג׳זמין גאפון וידאו: גריט שוסטר תאורה: יוהכים פליישר יעוץ דרמטורגי: טים סנדווג תלבושות: איריס וובר – אובריי וטיבו גברט הפקה: ניומן קומפני הפקה ואדמיניסטרציה: דיאן סיניזרגוס

    קו פרודוקציה:

    Festival Mondial des Théâtres de Marionnettes Charleville-Mézières, TJP – Centre dramatique national d’Alsace, Figurteatret i NordlandI, Mouffetard – Théâtre des arts de la marionnette de Paris, SCHAUBUDE BERLIN, T-Werk Potsdam , Département de la Seine Saint-Denis, Théâtre Au fil de l’eau (Pantin), des Bergeries (Noisy-le-Sec), Le Pavillon (Romainville), Centre culturel Jean Houdrement (La Courneuve), Le Studio Théâtre de Stains I La Maison du Théâtre et de la Danse (Èpinay-sur-Seine), le Théâtre du Garde-Chasse (Les Lilas), Wunder.Internationales Figurentheatrefestival 2022 München, Internationales figuren.theatre.festival,Erlangen, Avec la participation du Fonds Transfabrik – Fonds franco-allemand pour le spectacle vivant

    צילום: שירה מרק
    צילום: שירה מרק

    NATURE OF THE BEAST / עינב רוזוליו

    כסטטוסקופ המאזין לקצב הפעימה של סביבת חיים נתונה, היצירה היא מרחב בימתי שהוא גם מופע וגם דימוי של אזור תודעה: סוף של לילה, סוף מדורה, שחר.

    דרך מפגש גס ונטול היררכיה בין תאורה, סאונד, גוף וחומר, נפרשת סביבה חוקרת ומציגה, השואפת להוות "Drone ויזואלי". הקהל מוזמן לבהייה בתמונת טבע מומצא, סינתטי, בדיוני ובלתי אותנטי, המאפשר שהייה משותפת ב"אזורי מינימום" של גוף, של רחש, של ביטוי והשתנות. אזורים של מיעוט שליטה וקוהרנטיות. מופע של מצבי צבירה ורוח, מַנָחים, רחשים וריקודים הנרקדים מעצמם או מכורח המציאות, טעונים באיכות מדבקת. 

    עינב רוזוליו מעצבת בעבודותיה סביבות סינתטיות להאזנה והתבוננות במצבי צבירה אנושיים, על ידי שימוש בגוף, אור, וידאו וסאונד. רוזוליו מתעסקת בנוסטלגיה ובזהות גופנית כחומרי גלם להתבוננות במרחב המקומי, ועבודתה היא מרחב פתוח לשהייה משותפת.

    עינב רוזוליו היא יוצרת לבמה, רקדנית ופרפורמרית. בוגרת Scuola Conià והתכנית ,Research Institute of Applied Art ,Societas צ'זנה, איטליה (2019). בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (2016). מרכזת פרויקט "קהילה בתנועה" –  שיעורי מחול עכשווי לחולי פרקינסון בסטודיו יסמין גודר, חברה באנסמבל מקלט 209. עבודותיה עלו בפסטיבל "פולחן הסתיו" של הזירה הבינתחומית (ירושלים), פסטיבל כלים (בת ים), תיאטרון קומנדיני (צ'זנה), גלריה מאיה, גלריה נווה שכטר (תל אביב), פלאצו פלאנגיני (ונציה) מגזין הרמה, ועוד. כפרפורמרית עבדה עם יוצרות ויוצרים שונים, ביניהן קלאודיה קסטלוצ'י, קיארה גווידי, גלית קריידן וגיא גוטמן.

    העבודה מוקדשת בגעגוע לנעה רוזוליו.

    העבודה הופקה בתמיכת מפעל הפיס

    יוצרת: עינב רוזוליו פרפורמרים: ניר וידן, מיכל ארד, עינב רוזוליו עיצוב תאורה וחלל: עופר לאופר עיצוב סאונד: 
    ניב גפני עיצוב תלבושות ואובייקטים: יסמין שטינמץ ייצור אובייקטים מתנפחים: כרמל בר צילום: אייל ללי ביטון

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    אין עץ, אין אבק / ליאור פינסקי

    אין עץ, אין אבק היא יצירה מוסיקלית-פרפורמטיבית המשתהה באזורי הספר שבין הסאונד הטהור למילה הכתובה, בין הדימוי הפיסולי לנוכחות הגופנית, בין המרחב המוסיקלי לזמן הבימתי. היצירה משלבת בין מוסיקה חיה, טקסטים, אובייקטים ותנועה ומזמינה את הקהל לשיטוט סבלני, אפל, פואטי, כמעט מלודי ולפעמים אפילו עצוב, בין ריק מוחלט למלאות אינסופית. אין עץ, אין אבק מציעה עולם שקיומו מוטל בספק בו המבט מושהה לטובת הדמיון. 

    ליאור פינסקי יוצר מוזיקה מבוססת אלקטרוניקה ניסיונית. עבודות במה. עבודות מיצב. מקלדות ומיתרים. הקלטות שטח. טקסטים. מוזיקה קונקרטית. מנגנונים מכניים ואלקטרוניים. רישומים ורשמים. האלמנטים בעבודתו מתקיימים ונעלמים ללא אחיזה אל תוך החלל המשתנה תמיד, כאשר תנועות ומסעות נוצרים בתוך היצירה המוסיקלית-פרפורמטיבית אך ממשיכים אל מעבר לה. 

    המהלכים בעבודתו החדשה מציעים לקהל תפיסה אחרת, אינטימית ואנטומית של מופע. פינסקי מציג מופע נע ומתפתח כבחינה של רעיונות ועקרונות של תפיסות זמן ומציאות – אלה נבחנים בהיבטים פילוסופיים מחד, ודרך חוויה חושית ובלתי אמצעית המבקשת להישאר פשוטה, אישית ואפקטיבית מאידך. 

    העבודה הופקה בתמיכת מפעל הפיס

    יוצר: ליאור פינסקי יוצרת שותפה: מיקה קופפר עיצוב סאונד: אמיר מאיר עיצוב תאורה: דנה טקץ' ייעוץ תאורה: אייל ללי ביטון דרמטורגיה וליווי אמנותי: ניר שאולוף עיצוב אובייקטים וליווי אמנותי: עמית דרורי תודות: ניב גפני, יואל פלד, החזית האנלוגית, אריק פוטרמן, אן דייץ', יוסי קומר, תמה קסטל, הראל מקס

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    KASHAIOF + THE QUANTUM CHOIR

    To Raise a Thunderstorm by Beating a Drum / Kashaiof

    Kashaiof הוא פרויקט מוזיקה ניסיונית של אייל ללי ביטון ואיציק גיל אביזוהר, שנולד מתוך קולקטיב המוסיקה והקעקועים "סטודיו שטראוס" ממאה שערים. הפרוייקט קרוי על שם חנות אלקטרוניקה מיתולוגית בירושלים, ממנה הגיעו חומרי היסוד ליצירת הסאונד הייחודי של הצמד.

    הדמיון למילה ׳כישוף׳ מהדהד את הדואליות באסתטיקה החמקמקה של כשיוף, המגדירים את המוסיקה שלהם כ-POWER ROMANTICS: מוסיקה תעשייתית כבדה, נויז, אמביאנט ודרון השזורים במהלכים מלודיים והרמוניים קורעי לב. כשיוף יוצרים קומפוזיציות מורכבות וקפדניות בהשראת מלחינים פורצי דרך במוסיקה האלקטרו-אקוסטית ומהמסורת של Musique concrète. 

    לרגל "פולחן הסתיו", על במת התיאטרון, Kashaiof ביצעו מופע חדש המורכב כולו ממוסיקה חדשה שנכתבה לפסטיבל ועתידה להשתחרר באלבומם הבא.

    המקהלה הקוונטית | EX PROFUNDO

    הקוונטית היא אנסמבל קולי המתהלך על הגשרים הרעועים שבין מוסיקה ליטורגית למוסיקה כבדה. במופע הקרוב יציג הרכב קאמרי פרשנויות ביצועיות ליצירות פוליפוניות מהרנסנס, מוסיקה פרובוסלבית ומרקמים עכשוויים. הרפרטואר מעורר תהיות על תפקודיה השונים של המוסיקה ברגעים מכוננים של הקיום האנושי והביצועים שואבים כוחות מן העומקים הבלתי-ידועים של הנפש.

    לחנים: אנטואן דה פבין/אנטוניוס דיוויטיס, אלפרד שניטקה, תומאס לואיס דה ויקטוריה, דייויד לאנג, קטרינה ברביירי, קריסי וולפרט עם צ׳יפ קינג ולי בדפורד, אנונימי קתולי, אנונימי פרובוסלבי. משתתפות: איה גבריאל, עמליה זימרה, שובל יניב, אחינעם מנדלסון, מאיה פנינגטון, רון שסקין, נעמי שלו, מיכל שחר, פטר שפירו. ניצוח וניהול אמנותי: תומר דמסקי עיבודים: הילדור גודנדוטיר, כרמל ריבוח, תומר דמסקי. טרנסקריפציה נוספת: ערן צמית, ניצן רום. ההרכב החל את דרכו במסגרת המחלקה למוסיקה חדשה במוסררה.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    POWER STRANGERS

    פאוור סטריינג'רס במופע מדורה אקסקלוסיבי בערב הפתיחה של פולחן הסתיו.

    אמרנו קאלט?                                                                                                                                                 

    המוסיקאי אור רימר והשחקנית מיה לנדסמן בצונאמי של שירי ילדים למבוגרים.  שירי מדורה קצרים מאוד מאוד שנכתבו בהשפעת מה שאי אפשר לומר בקול, ובהשראת מה שעוד לא קרה.

    או כמו שיתאר הסיפור הבא, שמבוסס על אירועים אמיתיים:

    ״בעזרת ידיה, מיה פותחת לאור את הפה בחוזקה. הפה של אור נשאר פתוח בעזרת אנקולים:

    אחד מהתקרה לשפה העליונה

    שני לשפה התחתונה ולרצפה

    מיה לוקחת תנופה, רצה, וקופצת היישר לגרון של אור. היא מחליקה כיף לשקדים ומתגלשת לכיוון הקרביים

    רק שם מיה מרגישה בנוח 

    ורק אור מרגיש את מיה

    בקרביים״

    צילום: שירה מרק

    אורי קריסטל

    אורי קריסטל הוא אמן נחבא אל הכלים, לא כמטאפורה – קריסטל באמת מתחבא מאחורי ארסנל של מחוללי צליל, אפקטים ופדאלים פיזיים, קיימים, העומדים לפניו ומסתירים אותו, כחלק ממטרתו הבלתי מתפשרת כמוסיקאי אלקטרוני לייצר מופע חי המבוסס על עבודתו השוטפת באולפן. ניסיון כמעט בלתי אפשרי ליצור מוסיקה חיה שהיא מאולתרת אבל מוקפדת, המקדשת את להט הרגע. בכך, אנו עדים לחוויה של אדם בפעולה: סאונדים נובעים ומתפרצים שעוטפים אותנו בחווית סאונד אלימה וענוגה, קיצונית ומנחמת.

    אורי קריסטל הוא אמן ומוסיקאי אלקטרוני, מן הוותיקים בסצנת השוליים של ירושלים, מהמקימים של המוסד הירושלמי המיתולוגי ׳אוגנדה׳ ומחברי ההרכבים מוג'הדין, רמש ומוחמד צ׳יטה. בשנים האחרונות הוא עובד כמוסיקאי ויוצר עצמאי.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    SEVELLE

    Sevelle הם להקת דרון-רוק שמותחת את גבולות הקשב של הקהל. בבסיס פעולת ההרכב קיימות שתי הנחות יסוד: הראשונה ההנחה השופנהאוארית שהכל זה סבל. השניה, שכדי להביא שחרור לעולם, יש לעבור דרך תהומות הסבל.

    כך יוצאים חברי הלהקה למסע הקרבה עצמית: הם מביאים את נפשם וגופם אל הקצה, מנגנים את אותו הצליל והמקצב עד זוב דם, בדרך אל הגאולה. המופע מותח קו בין מוסיקה מדיטטיבית דתית עתיקה לקראוט-רוק מודרני, כשהתוצאה היא טקס רוק אנד רול שמאני המוביל את המאזינים לאקסטזה סונורית.

    חמת חלילים מאולתרת: ניב גפני תופים: דניאל טרייסטמן תופים: רון שסקין גיטרה חשמלית: יניב שיינפלד

    עמר גולדברג

    עמר גולדברג הוא מסוג המוסיקאים שמוכיחים כי התמדה ושקדנות משתלמים. במהלך סגרי הקורונה, החליט גולדברג לנצל את הזמן כדי לבנות ‘Serge’, מערכת סינתיסייזר מודולרית הקרויה על שם סרגיי צ׳רפנין שפיתח את המערכת בתחילת שנות השבעים. לימים, צ׳רפנין קיבל הכרה ושבחים ע"י מוסיקאים אלקטרוניים פורצי דרך על המערכת הייחודית שהמציא והאפשרויות המוסיקליות והסונוריות החבויות בתוכה.

    מאז, גולדברג מבלה את זמנו בלמידה ובהעמקה של מערכת היחסים המורכבת בין הכלי עצמו למי שברא אותו. עבור פולחן הסתיו ביצע יצירה בשלושה פרקים מאולתרים למחצה, מתוך חיטוט וחיפוש חוזר אחר סדקים של רחשים ורעשים, צרימות ונעימות במערכת המודולרית שהוא עצמו בנה.

    עמר גולדברג הינו מלחין, מוסיקאי, מתופף ובונה כלים אלקטרוניים. בוגר המחלקה למוסיקה חדשה בבית הספר מוסררה בירושלים. עבודותיו הוצגו בפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים, פסטיבל באוהאוס חברתי בחיפה ובבית האמנים בתל אביב, בפסטיבל IN-SONORA לאמנות ניו מדיה וסאונד בספרד ופסטיבל Ars-Electronica באוסטריה.

    צילום: שירה מרק

    תהומים

    תהומים הוא פרוייקט הנויז-אינדסטריאל-פאוור אלקטרוניקס של האחים יואל ועמוס פלד. כבר מגיל ינקות השניים צרחו וצווחו את נשמתם בשביל טיפת חלב אמהית, ומאז הם גדלו ורכשו לעצמם שפה מוסיקלית בוגרת, ספק קוהרנטית, בהכרח מיסתורית, המונעת מתוך הגיון פנימי ששייך רק להם.

    המופע שלהם מנסה לבדוק נקודת מבט אחרת ולא רציונלית על סאונד, על המתח בין הרמוני לכאוטי דרך צווחות שמגיעות מהעורק הראשי וכולל בתוכו רעשים של דלת, צפצפת מחוגה ישנה, ואספלט טרי. אבל כל אלה לא יצליחו לגרד את קצה המורכבות שהדינמיקה התהומית ביניהם יוצרת ברגע שהצמד בוחר לחשוף מולנו את עולמם הפנימי ברגע הופעתם.

    יואל ועמוס פלד יוצרים מוסיקה ביחד מזה שש עשרה שנה ומתנסים בפעולות שונות של סאונד בדגש על מוסיקה נסיונית.

    עמוס בוגר המחלקה לניו מדיה במוסררה ותואר שני במחלקת אמנות ומדעים בקונסרבטוריון המלכותי בהאג, ויואל מסיים בימים אלה תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל. לאחר סיור מוצלח באירופה בקיץ האחרון התהומים הגיעו להופיע בפולחן. 

    דונדו און פייר / דניאל גמליאלי

    מופע מדורה!!

    דניאל דונדו גמליאלי, הוא פועל במה ומשורר. בוגר ביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, וטכנאי מרכזי בצוות "הזירה טק פואטרי". הוא עבר דרך האמנות הפלסטית אל המוסיקה כשהוא כותב ומלחין כהגדרתו "מוסיקה ירושלמית גלילית". 

    מעבודות עם תפאורה גדולה ואלמנטים כבדים נשארו רק גיטרה ומילים שגם הם מצטמצמים משיר לשיר בחיפוש אחרי מה שבאמת צריך להיאמר. המוזיקה מהדהדת את חום הכביש, האנשים מסביב ודמעת המשורר.

    במופע dondo on fire ניגן יחד עם נגני גיטרה, עוד, תופים, כלי הקשה ובס בסאונד אקוסטי ואותנטי. הפעם שייטו הנגנים למקום קדום שורשי ופשוט, של נגינה סביב אש ודיבור אליה. קצב קולות, תפילה וזעקה, תנועה מהאדמה אל הידיים וחזרה.

    האלבום הראשון שלו "מחסן" הופק על יד עמיר לב וזכה לשבחים רבים, ביניהם כאלבום השבוע של יואב קוטנר. הוא הושמע בתכניות הרדיו של אהוד בנאי, אורלי יניב ויואב יפת וזכה למענק בפרויקט "החממה" של הצוללת הצהובה והקרן לירושלים.

    המופע עלה כחלק מ"סיבוב ברוח" סדרת הופעות והקלטות.

    שירה וגיטרה: דניאל גמליאלי כלי מיתר: דרור שמעוני כלי הקשה ומיתר: גיא שרף כלי הקשה: לב אלמן קונטרבס: אור חסון

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    גנריאטה

    כבר מילדותה גנריאטה אהבה את האיכויות של הסאונד האלקטרוני לאחר שקיבלה במתנה את הסינת' הראשון שלה – קאסיו צעצוע. מיד החלה לשחק וליצור סאונדים מתוך לימוד ומחקר עצמי. לאורך השנים היא רכשה לעצמה שפה מוסיקלית ייחודית המורכבת מעולמות עשירים של סאונד אלקטרוני בשילוב שירה ברוסית ואנגלית. להופעה בפסטיבל הרכיבה גנריאטה מופע אודיו ויזואלי דרך שירה ונגינה על מערכת סינתיסייזר מודולרית ממנה יצאו מלודיות מוזיקליות מהפנטות, עטופות בסאונדים מופשטים, בליווי הקרנה של אור ודימויים ברחבי החלל שמזמינים אותנו לצלול אל עולמה הייחודי.

    גנריאטה פטיק הינה מוסיקאית אלקטרונית, חיה ויוצרת בישראל, חצי מהצמד האלקטרוני Lunar Escape System. נולדה במוסקבה בסוף שנות השמונים והושפעה רבות ממוסיקה של אותה תקופה כמו גם ממוסיקה משנות ה-60 וה-70. כבר מילדות היא יצרה סאונדים שנשמעים כמתוך סרט מדע בדיוני שהצמידה לצילומי וידאו משפחתיים.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    המכולה – אנסמבל דראון עולם

    במסגרת פולחן הסתיו 22 התקיים אירוע הפתיחה לגלריית סאונד חדשה בתוך מכולה. לאחר מכן, המכולה ממשיכה לפעול באופן מתמשך, 24/7, בסימביוזה עם השמש שהיא מקור האנרגיה שמפעילה את המכולה. אתם.ן מוזמנים.ות לבקר בכל שעה שתרצו, להצמיד אוזן, להצמיד יד, ולהקשיב ליצירה המתמשכת. המכולה ממוקמת בחניה של מתחם המסילה, בסמוך ל"סילו".

    את הזמן עדיין לא פגשנו, אבל אנחנו מניחים את קיומו כשאנחנו מזהים תנועה. אנשים הולכים, כוכבים נופלים, מים זורמים, חלקיקי האוויר משנים את דחיסותם במקצבים וצורות שונות והנה צליל. סאונד הוא חומר בתנועה, השינוי הוא בסיס זהותו.

    מכולה היא חלל אחסון. מהותה היא היעדר תנועה. מרגע שדלתות הברזל הכבדות נסגרות בנקישה נכנסת המכולה לפעולתה היציבה והדוממת, עולם ההשתנות נותר בחוץ, הדברים נשארים במקומם.

    גלריית המכולה היא צעד נוסף במסע של אנסמבל דראון עולם לבחינת מערכת היחסים בין התודעה האנושית המשתנה ללא הרף לבין הנצח. במכולה הנצח מוטבע במרחב באמצעות זמן, והקול – יציר השינוי, לומד להתקיים במרחב שמכיר אך ורק את המנוחה.

    המכולה מונעת באמצעות פאנלים סולאריים. המחזוריות היציבה של הטבע – יום ולילה, אור וחושך, קיץ וחורף – היא לא רק מטאפורה להתרוצצות התופעות המשתנות בנות החלוף בתוך הקיפאון המעגלי של המחזוריות הבלתי משתנה בה ״אין חדש תחת השמש״, אלא נמצאת בלב ליבה של מערכת ההפעלה שלה.

    העבודה הראשונה שמוצגת בגלריה – ״התבוננות במוסיקה למיתר ארוך ודק״ של אנסמבל דראון עולם, חושפת תופעת טבע, שבהינתן התנאים הנכונים מעוררת את צלילו של החומר עצמו, החומר שהיה לפנינו ויישאר אחרינו, ובכך מאפשרת התבוננות בהשתנות מתמדת שאינה משתנה, בפרדוקס של תודעה אנושית חולפת המנסה לתפוס אין סוף, בנצח שמוטבע בזמן.

    עוֹד הֵן נוֹתָר: שֶׁיֶּשְׁנוֹ. וְאוֹתוֹת מְרֻבִּים יֵשׁ עָלֶיהָ,

    שֶׁהַקַּיָּם גַּם אֵינֶנּוּ נוֹצָר, וְנֶחְרָב גַּם אֵינֶנּוּ,

    וְהוּא יָחִיד בְּמִינוֹ וּמֻשְׁלָם, מִמְקוֹמוֹ לֹא יָזוּעַ

    גַּם לֹא הָיָה, לֹא יִהְיֶה, בְּשׁוּם זְמַן כִּי הַכֹּל עַתָּה יַחַד,

    כֵּן הוּא אֶחָד וְרָצוּף. וְאַתָּה מַה מּוֹצָא תְבַקֵּשׁ לוֹ?

    (פרמנידס, המאה ה-5 לפנה״ס)

    הפרויקט נוצר בתמיכתה הנדיבה של קרן ירושלים.

    אנסמבל דראון עולם: ניב גפני, אמיר מאיר, איל ביטון וליאור פינסקי

    צילום: אייל ללי ביטון

    אחרון גיבורי הפעולה

    "אחרון גיבורי הפעולה" הוא מיצב תלוי זמן המציע שיטוט על במת הזירה, משתלט על מערכות התיאטרון ומתפעל אותן באזור הדמדומים שבין תערוכה לפרפורמנס. העבודה התהוותה מתוך מחקר חזותי ממושך שערך עומר שיזף במופעי הפנטזמגוריה מהמאות ה- 19-18. המופעים האלו רתמו את הידע הטכנולוגי המתקדם של תקופתם ודרך מנגנונים בימתיים של אשלייה ודרמה יצרו ספקטקל של העלאה באוב במטרה לזרוע פחד ובהלה בקרב הצופים. 

    בעבודה זו שיזף מותח קו בין מופעי האימה של עידן הנאורות, בהם הוצגו לקהל רוחות רפאים באמצעות אשליות אופטיות ואפקטים בימתיים של תאורה וסאונד, לבין הרוחות שרודפות אותנו היום; כפילים וירטואליים פרי האלגוריתם, המנווטים את חיינו באופן בלתי נראה. פעם הרוחות היו באות בלילה, מגיחות מתוך החשיכה מאורו הנסתר של פנס קסם. היום הן כאן לאור יום, לאורך כל היום, צצות מהתאורה האחורית של המסך. בבחירה בתיאטרון כזירה שבה מתרחשת העבודה שיזף כולא חזרה את הרוחות במרחב ההיפותטי של הבמה ומצביע על המנגנון הספקטקולרי המושך בחוטי היווצרותן.