• פרוייקט מיוחד
  • קולה של המילה
  • פסטיבל
  • רפרטואר
  • ספרות
  • אמנות פלסטית
  • מוסיקה
  • מחול
  • תאטרון
  • זירת מחול
  • פולחן הסתיו
  • פרפורמנס
  • רפרטואר קיץ
  • פולחן הסתיו 2022

    תקופת המגיפה העולמית חידדה תהליכים לוקאליים. היא עוררה מחדש את הצורך, הרצון והיכולת להקים סביבה אמנותית אידאלית ואוטופית – תוך כדי ניסיונות רבים ומגוונים לברר מה האידאה ומהי האוטופיה. התשובות רבות וחמקמקות, אך כמה מהן בהירות יותר, והן נרשמות בביוגרפיה של הזירה מתוך עשייה יומיומית טבעית. בית הזירה גדל ומעמיק כבית הפקות ליצירה בינתחומית ורב תחומית. לצד העשייה בתחומי התיאטרון, המחול והפרפורמנס גדלים המרחבים של אמנות סאונד ומוסיקה ניסיונית, אמנות המיצב, אובייקט, ומדיה עכשווית. 

    כל אלה מגיעים אל הבמות האינטימיות, אל האזנת עומק, ומבט חודרני בפסטיבל אינטנסיבי וממושך. מעל עשרים פרוייקטים עלו בפולחן 2022 במשך עשרה ימים. רובם בכורות של יצירות חדשות, ואיתן מצטלבות החרדות והתשוקות, רוח המזימה ובעיקר אנרגיה עצומה של עשרות משתתפים שפועלים יחד ולחוד בפסטיבל. הפולחן מניע ויוזם תהליכים ומבקש להיות מקום וזמן שבו העשייה של הזירה, הקשרים האמנותיים, ההשפעות והאקספרימנטים מתרכזים יחד לעוצמה גדולה מסך חלקיה. 

    עם גדילתן של האפשרויות, גדלה החירות האמנותית. פירוק, התרחבות, והתפשטות כרוכים זה בזה. עם עבודת המחקר והפיתוח הנסיון מצטבר, נאסף ידע (אישי ומשותף) ונולדים מסורות וריטואלים מקומיים. הפולחן הופך מדי שנה לאירוע מרכזי בשעון הביולוגי של הזירה. הוא מסכם תהליכים ומתחיל תהליכים חדשים. זו שעה שבה הגבולות האמנותיים מיטשטשים והחיכוך העז בין הפעולות השונות יוצר חום בעולם שנע אל עבר התקררות גלובלית.

    בתוך סביבה פוליטית מקומית ובינ״ל, שמקצינה ונעשית עוינת ודורסנית, הפולחן מסרב לגייס את העשייה האמנותית למסרים של פיוס והרמוניה, לאקטיביזם ממותג או הומניזם במחיר מבצע. להיפך. הפולחן דורש להיות אירוע אסקפיסטי ללא התנצלויות. זו הדרך שבה נוכל להשאיר לאמנים את התגובה האמיתית לעולם שבו הם חיים ובו הם יוצרים. הפולחן יוצר סביבה בטוחה לזעם וליופי, לגוף המזיע ולעין הרטובה.

    ניהול אמנותי פולחן הסתיו: עמית דרורי וניר שאולוף

    אוצרים שותפים מוסיקה ואמנות סאונד: אייל ללי ביטון, אמיר מאיר ואיציק גיל אביזוהר 

    אמני הפולחן: 

    עדי כהנא, דויד למואן, נורית דרימר, לילה רומא וייסלברג, יואל פלד, עמוס פלד, טיבו גברט, אריאל סרני בראון, אנסמבל דראון עולם (אמיר מאיר, ניב גפני, אייל ביטון, ליאור פינסקי), גנריאטה, עומר גולדברג, פאוור סטריינג׳רס (אור רימר ומיה לנדסמן), עינב רוזוליו, Sevelle (ניב גפני ודניאל טרייסטמן), דניאל דונדו גמליאלי, ליאור פינסקי, אורי קריסטל, Kashaiof (אייל ביטון ואיציק גיל אביזוהר), karkait (עמוס פלד, רון שסקין ודניאל טרייסטמן), Nico Teen, נמרוד גרשוני, Alex Drool, דניאלה ליונגסברג, The Quantum Choir (ניצוח וניהול אמנותי תומר דמסקי, בהשתתפות שובל יניב, איה גבריאל, רון שסקין, עמליה זימרה, אחינועם מנדלסון, מאיה פנינגטון, נעמי שלו, פטר שפירו, מיכל שחר), Cadaver Eyes (ערן זקס ודודיק אופנהיים).

    RAIN MACHINE #5 / דויד למואן

    לכבוד פולחן הסתיו 22 הזמנו את הפסל ואמן הסאונד הצרפתי דויד למואן ליצור מיצב סאונד במיוחד לאולם 5 של הזירה. המיצב הציג משעה 18:00 במשך כל ימי הפסטיבל (למעט היום האחרון).

    גשם, מטוסים, רכבות, מכוניות ומפלים מרככים את השכל והנפש. הם פועלים כמגני סאונד שדרכם לא יחדרו שום קריאה, איום או הפתעה. הם שומרים על תחושה עמוקה של שלווה פנימית.

    המיצב Rain Machine #5 מורכב משביל, שתי קערות ענק, רוח וגשם.

    דויד למואן (צרפת), חוקר רצף של יצירות והתבוננויות מהעשייה האמנותית החתרנית ועד לעשייה נרחבת בבתי חולים ומרכזים פסיכיאטריים. הוא עושה זאת כמוסיקאי, כממציא ובנאי של כלים, כפסל וכאמן סאונד.

    הוא משתמש בכוח המשכך של רעש לבן המצוי בחיים היומיומיים ככלי פוטנציאלי ואלטרנטיבי לשימוש בטיפול תרופתי. את העיקרון הזה הוא מממש בסדרת המיצבים אותם הוא פיתח בשנים האחרונות, ושאותם הוא מגדיר כ"ארכיטקטורות אימרסיביות זעירות".

    קונספט, פיתוח ובניה: דויד למואן פיתוח ובניה: דנה חזן, דניאל גמליאלי וצוות הזירה טק פואטרי

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    עַד עוֹלָם / עדי כהנא

    מיצב לאדם אחד 

    המיצב הוצג במשך כל ימי הפסטיבל למעט הערב האחרון.

    הקהל מוזמן להיכנס לבדו למקום קדוש, שבו-זמנית מתפורר ונבנה מחדש. עַד עוֹלָם הוא מקום שממזג את העתיד והעבר, בו אפשר לטעום את ההווה ולאחוז בו לעולם. 

    עדי כהנא היא אמנית פרפורמנס, מאפרת ומעצבת במה ותפאורה. יצירתה שואבת השראה ממיתולוגיות, אגדות ועולמות פנטסטים, המזמינים מבט עתיק וחדש על שאלות ותופעות מטאפיזיות של ימינו הנוכחיים. בעבודותיה, כהנא מציעה מרחב תיאטרוני פנטסטי שבו הגלוי והנסתר שלובים זה בזה ואובייקטים מתעוררים לחיים. 

    כהנא חיה ויוצרת בירושלים. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי והמסלול להכשרת רקדנים וכוריאוגרפים בחיפה. עבודותיה הוצגו בתיאטראות ופסטיבלים שונים בישראל, הולנד ויפן.


    יוצרת: עדי כהנא ייעוץ אמנותי: דורון הירש תכנון והקמה: עמית דרורי, דנה חזן, דניאל גמליאלי, דדי נדה, דנה טקץ' וצוות הזירה טק פואטרי עיצוב תאורה: דנה טקץ' עיצוב סאונד: גדעון לוי, ניב גפני מפעילות: מאשה למברג, בת אל דותן, עדי כהנא צילום: אייל ללי ביטון תודה מיוחדת: איתמר בנאי, אור ספיר, לילה כהנא בנאי. העבודה נוצרה בתמיכת מפעל הפיס.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    לעולם לא תצעדי לבד / נורית דרימר

    נורית דרימר חוזרת לזירה ופותחת את פולחן הסתיו בבכורה חגיגית של הפקה חדשה. זוהי ליגת הצדק של נבחרת אלופות, דרבי של מחשבות ונפשות. אם הפסדת או ניצחת, תדעי תמיד ש:״לעולם לא תצעדי לבד״ *

    דרימר אספה נשים ירושלמיות מרקעים וגילאים שונים, שהמשותף להן הוא האהבה לכדורגל. וכך הקימה נבחרת של כדורגלניות / פרפורמריות. לאחר חודשים רבים של אימונים וחזרות, הן אלה שנמצאות במרכז המגרש / במה. התוצאה היא התקפה מתפרצת וחגיגה נשית הנעה בין הצגה מיוזעת למשחק כדורגל נוצץ (או להיפך). יחד הן יוצרות מופע שהוא משחק – ספונטני ולא צפוי, ומשחק שהוא מופע – משובש ופנטסטי.

    שני האלמנטים יחד מייצרים מרחב פרפורמטיבי שמערבב בין האינטימי לציבורי, בין ספורטיביות לפגיעות, בין התמסרות טוטאלית להומור. 

    זוהי חגיגה של טישטוש הגבולות בין כדורגל ותאטרון, ובין החיים לאמנות.

    * המשפט שהחל כשיר ממחזמר משנות ה40, זלג ליציעים של אוהדי ליברפול ומשם לשירי אוהדים של קבוצות כדורגל מרחבי העולם וגם פה בארץ- חוזר כעת אל התאטרון

    העבודה הופקה בתמיכת מפעל הפיס

    יוצרת: נורית דרימר משתתפות – יוצרות: אלישבע חי לוי, יעל כליף, מאיה פרנקפורטר, נתלי טאטי, סלאם קאסם, רותם גולדשמיד, דניאל שפירא עוזרת במאי ומפיקה: אחינועם מנדלסון ליווי אומנותי ודרמטורגיה: ענת דרימר הדרכה קולית, ייעוץ מוסיקלי והפקת שירים: תומר דמסקי עיצוב תאורה: עומר שיזף עיצוב תלבושות: יסמין שטינמץ פיתוח, עיצוב במה ואובייקטים: עמית דרורי, מרקו מילבסקי טומסין וצוות הזירה טק פואטרי

    צילום: שירה מרק
    צילום: שירה מרק

    פעלולים / לילה רומא ויסלברג

    על במה המורכבת מחתיכות קטנות פועלת חבורה-להקה מזן מרדן ופרוע, הם נושאים כתכשיט לראשם עולם זעיר חבוט ונטוש, מאמצים שרירים קטנים כדי להתאזן על מציאות שנבנתה בחיפזון. דרוכים ומוכנים לפעולה, הם תופסים תאוצה בעזרת קיר (המעמיד פני רצפה) ומשתגרים אל החלל.

    שם

    ללא צליל

    ללא כוח כבידה

    ומעל מערכת השמש,

    התנועה הופכת סמיכה יותר, אקראית יותר

    וכדור הארץ נראה אפוף להבות אש.

    עבודת פרפורמנס המשלבת תנועה, סאונד ומוזיקה חיה. 

    על ידי מפגשים אינטנסיביים בין גופים וחומר, הוקמה להקה פראית ודחוסה, הנמצאת בתוך מירוץ מתמיד לבניית יום-יום המתפרק פעם אחר פעם.

    יוצרת: לילה רומא ויסלברג פרפורמרים: אורי זמיר, מיכל שחר, מיכאל ילון, רון שסקין , לילה רומא ויסלברג עין חיצונית: נאוה פרנקל סאונד: מרקו מילבסקי, רון שסקין ,Excessive Productions עיצוב חלל: אורי זמיר ולילה רומא ויסלברג עיצוב תאורה: עומר שיזף עיצוב כדור: שחר אור הפקה: רומי גינזבורג ליווי אמנותי:  נטלי צוקרמן, ג'ייסון דנינו הולט, נאוה פרנקל

    המופע נוצר במסגרת תכנית "חממת הביכורים" של תיאטרון הבית, יפו ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים. 

    תודה: תיאטרון הבית, רן לשם, מארינה בלטוב, גיא הגלר, אורי רובינשטיין, דני, בית הספר לתיאטרון חזותי, מנחם גולדנברג, יונתן עומר מזרחי, אריאל סרני בראון, רעות שייבה, יעל סעדי, שלום גיל, גון בירן, יעל שני, עמית טינה, אנה ורזיה ויסלברג 

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    THE BEGINNING / לילה רומא ויסלברג

    בקצה מגדל גבוה ואפוף להבות אש, משתרעת במה שהיא נוף פסטורלי רחב ידיים. רוח חזקה מפיחה חיים בדבר מה דומם, מעבירה ידע וסמלים בקווים ישרים. 

    בין קרעי שמיים מופיעה דמות קטנה מתגלגלת בערפל, מסתגלת לבדידות, לאחריות, לסכנה ולפורענות של מעשה הבריאה, משתוקקת לידע ולמגע מול-האדם-מול-הטבע-מול-המפלצת.

    עבודתה החדשה של לילה רומא ויסלברג מתחילה מהנקודה בה הסתיימה עבודתה הקודמת: באש. הבמה של פעלולים, שהוצתה על ידי קבוצת פרפורמרים בדימויי הסתערות, מהפכנות ונעורים נותרה כעת שוממת וריקה מאדם. The Beginning מבקשת להתפכח מאשליית המהפיכה. התפכחות שהיא לא סימן ליאוש או לויתור, אלא פתח לצורה חדשה של מרד ממזרי: כזה המתבונן בקיים, משחק איתו ומחבל בו. האש שכילתה את "פעלולים" היא כעת הזמנה להתחלה חדשה.

    עבודותיה של לילה רומא ויסלברג עשויות אש: בוערות, מסוכנות ומציתות את המבט. בנוכחותה המשולהבת, ויסלברג משתמשת במבנים כוריאוגרפים וסיזיפים ובחומרי סאונד ומוזיקה כדי ליצור מרחבים בימתיים מתעתעים בהם האשלייה גלויה ונסתרת, והפואטיקה נשענת על מיומנות גופנית ואומץ לב. בהשראת מסורות קרקס ואקרובטיקה ומתוך עולמות אפלים של מטאל ופטאליזם, ויסלברג יוצרת עולם עשיר, מלהיב וממגנט העשוי כולו רגש ואנושיות. 

    לילה רומא ויסלברג היא יוצרת לבמה ופרפורמרית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. 

    יוצרת ומופיעה: לילה רומא ויסלברג עין חיצונית: נעה יצחקי, נאוה פרנקל, ניר שאולוף, יעל סעדי עיצוב סאונד, הלחנה, וניהול טכני: מרקו מילבסקי טומסין מוסיקה מקורית: רון שסקין עיצוב חלל: אורי זמיר ולילה רומא ויסלברג עיצוב תאורה: עומר שיזף תכנון ובניית אובייקטים: עמית דרורי ומרקו מילבסקי טומסין תודות: איב קריסטל, נאוה פרנקל, אנה ווילד, יעל סעדי, עופר לאופר, גון בירן, רזיה ויסלברג ואריאל סרני בראון

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    תולעים / אריאל סרני בראון

    תיאטרון ארעי פותח צוהר לסדרה של אירועים מטרידים, על קו התפר שבין הממשי לבדיוני ובין המציאות למה שרוחש סביב לה. רצף ההתרחשויות הנחשף מאיים להפוך את הנופים המוכרים לכדי תפאורת ענק, בה העולם הוא תיאטרון, והתיאטרון הוא העולם: יצורים זוחלים במערכות השקייה אוטומטיות, עוברי אורח הופכים כוכבים לרגע, ואיזור התעשייה תלפיות הוא קרקס נוסטלגי השואב את העולם תחת רקמת בד האוהל, זכרון מעומעם לבריאה שאבדה טרם הספיקה להיווצר. 

    אריאל סרני בראון חזר לפולחן הסתיו 22 עם יצירה חדשה הממשיכה לעסוק בקשר שבין מסורות במה מפוארות לתרבויות שוליים. עבודותיו המבריקות בוחנות את האופן שבו סביבה תרבותית, גיאוגרפית ופוליטית גולשת אל המרחב המדומיין של בימת התיאטרון, בין הפנטסטי לקונקרטי, בין המוכר למוזר. מכספת נטושה של בנק, דרך תיאטרון בובות מיניאטורי ועד לאוהל נודד, בראון ממציא ומגלה צורות חדשות בהן תיאטרון יכול להיוולד, ולמות.
    עבודותיו של בראון זכו לשבחים והוצגו בין היתר בגרינלנד, דנמרק, גרמניה, ליטא, סרביה וישראל.

    יוצר: אריאל סרני בראון משתתפים: עמוס פלד, שרון טל, אריאל סרני בראון דרמטורגיה וכתיבה משותפת: ניר שאולוף ייעוץ אומנותי: גלעד רטמן עיצוב ותכנון: אריאל סרני בראון, עופר לאופר, עמית דרורי ואורי זמיר
    עיצוב סאונד: גלעד רטמן ועמוס פלד תכנון מערכות סאונד: מרקו מילבסקי טומסין מנהל טכני:  איתן חביב
    מנהלת הצגה: עינת שגב תודות: עומר שיזף, יואל פלד, עמית טינה, לילה רומא ויסלברג, נעה יצחקי ועפרה קונפינו

    שלב ראשון של הפרויקט פותח והופק במסגרת תוכנית ה- "Pool" במוזיאון בת ים לאמנות (באוצרות הילה כהן שניידרמן, עדו פדר, מיכל הלפמן וגלעד רטמן)

    צילום: דנה דקטור

    HERO / טיבו גברט (גרמניה)

    ״אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר, ולא אותו אדם״ [הרקליטוס, פרגמנט 91]

    מי אנחנו? מה קובע את הזהות שלנו? האם הקביעה וההגדרה של הזהות בידינו, או נובעת מהאופן שבו האחרים והחברה תופשים אותנו? Hero משחק ובוחן את המרחב של פניה המרובים של האישיות.

    מאסטר תיאטרון הבובות טיבו גברט (ברלין), מתחיל את המסע של Hero מתוך הביוגרפיה הקווירית שלו עצמו, עם החשיפה והטרנספורמציות שנובעות ממנה. הוא אורג אותה יחד עם מיתוסים של גיבורים וגיבורי על, כדי ליצור על הבמה זהות מפוצלת ומרובדת. אין לדעת מה נמצא מאחורי המסיכה או החליפה. ישנו חשד, אולי רמז, תיאוריה של חוויה, מקרה או אפשרות.

    בשפה החזותית הייחודית לו, טיבו מתגרה באמצעות רמיזה בתפישות של המציאות, בתקווה לבצור פחדים ותקוות. זהו עולם אסוציאטיבי המנסה לחדור ולגעת בסיפור האישי. טיבו גברט הוא במאי, מעצב ומבצע תיאטרון בובות. בוגר ביה״ס ארנסט בוש בברלין, וביה״ס היוקרתי École Supérieure Nationale des Arts de la Marionnette בשארלוויל מיזייר בצרפת. במשך השנים פיתח שפה פואטית ואסתטית שבה הבובות נעות בין נוכחות והיעדרות והתפישה המילולית מוחלפת בתמונות מיסתוריות, מינימליסטיות ומדויקות. לצד יצירת הסולו שלו, גברט שיתף פעולה כמבצע מרכזי עם בימאים בינ״ל מרכזיים, בהם ג׳יזל ויין ורומן פסקא. ב 2015 זכה גברט בפרס היוקרתי של ארגון אונימה העולמי עבור יצירה ומחקר.

    בימוי, עיצוב במה ובובות, ביצוע: טיבו גברט במאים שותפים: יוהכים פליישר, גבריאל הרמנד – פריקואה, לאורה סיגמונד מוסיקה: ג׳זמין גאפון וידאו: גריט שוסטר תאורה: יוהכים פליישר יעוץ דרמטורגי: טים סנדווג תלבושות: איריס וובר – אובריי וטיבו גברט הפקה: ניומן קומפני הפקה ואדמיניסטרציה: דיאן סיניזרגוס

    קו פרודוקציה:

    Festival Mondial des Théâtres de Marionnettes Charleville-Mézières, TJP – Centre dramatique national d’Alsace, Figurteatret i NordlandI, Mouffetard – Théâtre des arts de la marionnette de Paris, SCHAUBUDE BERLIN, T-Werk Potsdam , Département de la Seine Saint-Denis, Théâtre Au fil de l’eau (Pantin), des Bergeries (Noisy-le-Sec), Le Pavillon (Romainville), Centre culturel Jean Houdrement (La Courneuve), Le Studio Théâtre de Stains I La Maison du Théâtre et de la Danse (Èpinay-sur-Seine), le Théâtre du Garde-Chasse (Les Lilas), Wunder.Internationales Figurentheatrefestival 2022 München, Internationales figuren.theatre.festival,Erlangen, Avec la participation du Fonds Transfabrik – Fonds franco-allemand pour le spectacle vivant

    צילום: שירה מרק
    צילום: שירה מרק

    NATURE OF THE BEAST / עינב רוזוליו

    כסטטוסקופ המאזין לקצב הפעימה של סביבת חיים נתונה, היצירה היא מרחב בימתי שהוא גם מופע וגם דימוי של אזור תודעה: סוף של לילה, סוף מדורה, שחר.

    דרך מפגש גס ונטול היררכיה בין תאורה, סאונד, גוף וחומר, נפרשת סביבה חוקרת ומציגה, השואפת להוות "Drone ויזואלי". הקהל מוזמן לבהייה בתמונת טבע מומצא, סינתטי, בדיוני ובלתי אותנטי, המאפשר שהייה משותפת ב"אזורי מינימום" של גוף, של רחש, של ביטוי והשתנות. אזורים של מיעוט שליטה וקוהרנטיות. מופע של מצבי צבירה ורוח, מַנָחים, רחשים וריקודים הנרקדים מעצמם או מכורח המציאות, טעונים באיכות מדבקת. 

    עינב רוזוליו מעצבת בעבודותיה סביבות סינתטיות להאזנה והתבוננות במצבי צבירה אנושיים, על ידי שימוש בגוף, אור, וידאו וסאונד. רוזוליו מתעסקת בנוסטלגיה ובזהות גופנית כחומרי גלם להתבוננות במרחב המקומי, ועבודתה היא מרחב פתוח לשהייה משותפת.

    עינב רוזוליו היא יוצרת לבמה, רקדנית ופרפורמרית. בוגרת Scuola Conià והתכנית ,Research Institute of Applied Art ,Societas צ'זנה, איטליה (2019). בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים (2016). מרכזת פרויקט "קהילה בתנועה" –  שיעורי מחול עכשווי לחולי פרקינסון בסטודיו יסמין גודר, חברה באנסמבל מקלט 209. עבודותיה עלו בפסטיבל "פולחן הסתיו" של הזירה הבינתחומית (ירושלים), פסטיבל כלים (בת ים), תיאטרון קומנדיני (צ'זנה), גלריה מאיה, גלריה נווה שכטר (תל אביב), פלאצו פלאנגיני (ונציה) מגזין הרמה, ועוד. כפרפורמרית עבדה עם יוצרות ויוצרים שונים, ביניהן קלאודיה קסטלוצ'י, קיארה גווידי, גלית קריידן וגיא גוטמן.

    העבודה מוקדשת בגעגוע לנעה רוזוליו.

    העבודה הופקה בתמיכת מפעל הפיס

    יוצרת: עינב רוזוליו פרפורמרים: ניר וידן, מיכל ארד, עינב רוזוליו עיצוב תאורה וחלל: עופר לאופר עיצוב סאונד: 
    ניב גפני עיצוב תלבושות ואובייקטים: יסמין שטינמץ ייצור אובייקטים מתנפחים: כרמל בר צילום: אייל ללי ביטון

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    אין עץ, אין אבק / ליאור פינסקי

    אין עץ, אין אבק היא יצירה מוסיקלית-פרפורמטיבית המשתהה באזורי הספר שבין הסאונד הטהור למילה הכתובה, בין הדימוי הפיסולי לנוכחות הגופנית, בין המרחב המוסיקלי לזמן הבימתי. היצירה משלבת בין מוסיקה חיה, טקסטים, אובייקטים ותנועה ומזמינה את הקהל לשיטוט סבלני, אפל, פואטי, כמעט מלודי ולפעמים אפילו עצוב, בין ריק מוחלט למלאות אינסופית. אין עץ, אין אבק מציעה עולם שקיומו מוטל בספק בו המבט מושהה לטובת הדמיון. 

    ליאור פינסקי יוצר מוזיקה מבוססת אלקטרוניקה ניסיונית. עבודות במה. עבודות מיצב. מקלדות ומיתרים. הקלטות שטח. טקסטים. מוזיקה קונקרטית. מנגנונים מכניים ואלקטרוניים. רישומים ורשמים. האלמנטים בעבודתו מתקיימים ונעלמים ללא אחיזה אל תוך החלל המשתנה תמיד, כאשר תנועות ומסעות נוצרים בתוך היצירה המוסיקלית-פרפורמטיבית אך ממשיכים אל מעבר לה. 

    המהלכים בעבודתו החדשה מציעים לקהל תפיסה אחרת, אינטימית ואנטומית של מופע. פינסקי מציג מופע נע ומתפתח כבחינה של רעיונות ועקרונות של תפיסות זמן ומציאות – אלה נבחנים בהיבטים פילוסופיים מחד, ודרך חוויה חושית ובלתי אמצעית המבקשת להישאר פשוטה, אישית ואפקטיבית מאידך. 

    העבודה הופקה בתמיכת מפעל הפיס

    יוצר: ליאור פינסקי יוצרת שותפה: מיקה קופפר עיצוב סאונד: אמיר מאיר עיצוב תאורה: דנה טקץ' ייעוץ תאורה: אייל ללי ביטון דרמטורגיה וליווי אמנותי: ניר שאולוף עיצוב אובייקטים וליווי אמנותי: עמית דרורי תודות: ניב גפני, יואל פלד, החזית האנלוגית, אריק פוטרמן, אן דייץ', יוסי קומר, תמה קסטל, הראל מקס

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    KASHAIOF + THE QUANTUM CHOIR

    To Raise a Thunderstorm by Beating a Drum / Kashaiof

    Kashaiof הוא פרויקט מוזיקה ניסיונית של אייל ללי ביטון ואיציק גיל אביזוהר, שנולד מתוך קולקטיב המוסיקה והקעקועים "סטודיו שטראוס" ממאה שערים. הפרוייקט קרוי על שם חנות אלקטרוניקה מיתולוגית בירושלים, ממנה הגיעו חומרי היסוד ליצירת הסאונד הייחודי של הצמד.

    הדמיון למילה ׳כישוף׳ מהדהד את הדואליות באסתטיקה החמקמקה של כשיוף, המגדירים את המוסיקה שלהם כ-POWER ROMANTICS: מוסיקה תעשייתית כבדה, נויז, אמביאנט ודרון השזורים במהלכים מלודיים והרמוניים קורעי לב. כשיוף יוצרים קומפוזיציות מורכבות וקפדניות בהשראת מלחינים פורצי דרך במוסיקה האלקטרו-אקוסטית ומהמסורת של Musique concrète. 

    לרגל "פולחן הסתיו", על במת התיאטרון, Kashaiof ביצעו מופע חדש המורכב כולו ממוסיקה חדשה שנכתבה לפסטיבל ועתידה להשתחרר באלבומם הבא.

    המקהלה הקוונטית | EX PROFUNDO

    הקוונטית היא אנסמבל קולי המתהלך על הגשרים הרעועים שבין מוסיקה ליטורגית למוסיקה כבדה. במופע הקרוב יציג הרכב קאמרי פרשנויות ביצועיות ליצירות פוליפוניות מהרנסנס, מוסיקה פרובוסלבית ומרקמים עכשוויים. הרפרטואר מעורר תהיות על תפקודיה השונים של המוסיקה ברגעים מכוננים של הקיום האנושי והביצועים שואבים כוחות מן העומקים הבלתי-ידועים של הנפש.

    לחנים: אנטואן דה פבין/אנטוניוס דיוויטיס, אלפרד שניטקה, תומאס לואיס דה ויקטוריה, דייויד לאנג, קטרינה ברביירי, קריסי וולפרט עם צ׳יפ קינג ולי בדפורד, אנונימי קתולי, אנונימי פרובוסלבי. משתתפות: איה גבריאל, עמליה זימרה, שובל יניב, אחינעם מנדלסון, מאיה פנינגטון, רון שסקין, נעמי שלו, מיכל שחר, פטר שפירו. ניצוח וניהול אמנותי: תומר דמסקי עיבודים: הילדור גודנדוטיר, כרמל ריבוח, תומר דמסקי. טרנסקריפציה נוספת: ערן צמית, ניצן רום. ההרכב החל את דרכו במסגרת המחלקה למוסיקה חדשה במוסררה.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    POWER STRANGERS

    פאוור סטריינג'רס במופע מדורה אקסקלוסיבי בערב הפתיחה של פולחן הסתיו.

    אמרנו קאלט?                                                                                                                                                 

    המוסיקאי אור רימר והשחקנית מיה לנדסמן בצונאמי של שירי ילדים למבוגרים.  שירי מדורה קצרים מאוד מאוד שנכתבו בהשפעת מה שאי אפשר לומר בקול, ובהשראת מה שעוד לא קרה.

    או כמו שיתאר הסיפור הבא, שמבוסס על אירועים אמיתיים:

    ״בעזרת ידיה, מיה פותחת לאור את הפה בחוזקה. הפה של אור נשאר פתוח בעזרת אנקולים:

    אחד מהתקרה לשפה העליונה

    שני לשפה התחתונה ולרצפה

    מיה לוקחת תנופה, רצה, וקופצת היישר לגרון של אור. היא מחליקה כיף לשקדים ומתגלשת לכיוון הקרביים

    רק שם מיה מרגישה בנוח 

    ורק אור מרגיש את מיה

    בקרביים״

    צילום: שירה מרק

    אורי קריסטל

    אורי קריסטל הוא אמן נחבא אל הכלים, לא כמטאפורה – קריסטל באמת מתחבא מאחורי ארסנל של מחוללי צליל, אפקטים ופדאלים פיזיים, קיימים, העומדים לפניו ומסתירים אותו, כחלק ממטרתו הבלתי מתפשרת כמוסיקאי אלקטרוני לייצר מופע חי המבוסס על עבודתו השוטפת באולפן. ניסיון כמעט בלתי אפשרי ליצור מוסיקה חיה שהיא מאולתרת אבל מוקפדת, המקדשת את להט הרגע. בכך, אנו עדים לחוויה של אדם בפעולה: סאונדים נובעים ומתפרצים שעוטפים אותנו בחווית סאונד אלימה וענוגה, קיצונית ומנחמת.

    אורי קריסטל הוא אמן ומוסיקאי אלקטרוני, מן הוותיקים בסצנת השוליים של ירושלים, מהמקימים של המוסד הירושלמי המיתולוגי ׳אוגנדה׳ ומחברי ההרכבים מוג'הדין, רמש ומוחמד צ׳יטה. בשנים האחרונות הוא עובד כמוסיקאי ויוצר עצמאי.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    SEVELLE

    Sevelle הם להקת דרון-רוק שמותחת את גבולות הקשב של הקהל. בבסיס פעולת ההרכב קיימות שתי הנחות יסוד: הראשונה ההנחה השופנהאוארית שהכל זה סבל. השניה, שכדי להביא שחרור לעולם, יש לעבור דרך תהומות הסבל.

    כך יוצאים חברי הלהקה למסע הקרבה עצמית: הם מביאים את נפשם וגופם אל הקצה, מנגנים את אותו הצליל והמקצב עד זוב דם, בדרך אל הגאולה. המופע מותח קו בין מוסיקה מדיטטיבית דתית עתיקה לקראוט-רוק מודרני, כשהתוצאה היא טקס רוק אנד רול שמאני המוביל את המאזינים לאקסטזה סונורית.

    חמת חלילים מאולתרת: ניב גפני תופים: דניאל טרייסטמן תופים: רון שסקין גיטרה חשמלית: יניב שיינפלד

    עמר גולדברג

    עמר גולדברג הוא מסוג המוסיקאים שמוכיחים כי התמדה ושקדנות משתלמים. במהלך סגרי הקורונה, החליט גולדברג לנצל את הזמן כדי לבנות ‘Serge’, מערכת סינתיסייזר מודולרית הקרויה על שם סרגיי צ׳רפנין שפיתח את המערכת בתחילת שנות השבעים. לימים, צ׳רפנין קיבל הכרה ושבחים ע"י מוסיקאים אלקטרוניים פורצי דרך על המערכת הייחודית שהמציא והאפשרויות המוסיקליות והסונוריות החבויות בתוכה.

    מאז, גולדברג מבלה את זמנו בלמידה ובהעמקה של מערכת היחסים המורכבת בין הכלי עצמו למי שברא אותו. עבור פולחן הסתיו ביצע יצירה בשלושה פרקים מאולתרים למחצה, מתוך חיטוט וחיפוש חוזר אחר סדקים של רחשים ורעשים, צרימות ונעימות במערכת המודולרית שהוא עצמו בנה.

    עמר גולדברג הינו מלחין, מוסיקאי, מתופף ובונה כלים אלקטרוניים. בוגר המחלקה למוסיקה חדשה בבית הספר מוסררה בירושלים. עבודותיו הוצגו בפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים, פסטיבל באוהאוס חברתי בחיפה ובבית האמנים בתל אביב, בפסטיבל IN-SONORA לאמנות ניו מדיה וסאונד בספרד ופסטיבל Ars-Electronica באוסטריה.

    צילום: שירה מרק

    תהומים

    תהומים הוא פרוייקט הנויז-אינדסטריאל-פאוור אלקטרוניקס של האחים יואל ועמוס פלד. כבר מגיל ינקות השניים צרחו וצווחו את נשמתם בשביל טיפת חלב אמהית, ומאז הם גדלו ורכשו לעצמם שפה מוסיקלית בוגרת, ספק קוהרנטית, בהכרח מיסתורית, המונעת מתוך הגיון פנימי ששייך רק להם.

    המופע שלהם מנסה לבדוק נקודת מבט אחרת ולא רציונלית על סאונד, על המתח בין הרמוני לכאוטי דרך צווחות שמגיעות מהעורק הראשי וכולל בתוכו רעשים של דלת, צפצפת מחוגה ישנה, ואספלט טרי. אבל כל אלה לא יצליחו לגרד את קצה המורכבות שהדינמיקה התהומית ביניהם יוצרת ברגע שהצמד בוחר לחשוף מולנו את עולמם הפנימי ברגע הופעתם.

    יואל ועמוס פלד יוצרים מוסיקה ביחד מזה שש עשרה שנה ומתנסים בפעולות שונות של סאונד בדגש על מוסיקה נסיונית.

    עמוס בוגר המחלקה לניו מדיה במוסררה ותואר שני במחלקת אמנות ומדעים בקונסרבטוריון המלכותי בהאג, ויואל מסיים בימים אלה תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל. לאחר סיור מוצלח באירופה בקיץ האחרון התהומים הגיעו להופיע בפולחן. 

    דונדו און פייר / דניאל גמליאלי

    מופע מדורה!!

    דניאל דונדו גמליאלי, הוא פועל במה ומשורר. בוגר ביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים, וטכנאי מרכזי בצוות "הזירה טק פואטרי". הוא עבר דרך האמנות הפלסטית אל המוסיקה כשהוא כותב ומלחין כהגדרתו "מוסיקה ירושלמית גלילית". 

    מעבודות עם תפאורה גדולה ואלמנטים כבדים נשארו רק גיטרה ומילים שגם הם מצטמצמים משיר לשיר בחיפוש אחרי מה שבאמת צריך להיאמר. המוזיקה מהדהדת את חום הכביש, האנשים מסביב ודמעת המשורר.

    במופע dondo on fire ניגן יחד עם נגני גיטרה, עוד, תופים, כלי הקשה ובס בסאונד אקוסטי ואותנטי. הפעם שייטו הנגנים למקום קדום שורשי ופשוט, של נגינה סביב אש ודיבור אליה. קצב קולות, תפילה וזעקה, תנועה מהאדמה אל הידיים וחזרה.

    האלבום הראשון שלו "מחסן" הופק על יד עמיר לב וזכה לשבחים רבים, ביניהם כאלבום השבוע של יואב קוטנר. הוא הושמע בתכניות הרדיו של אהוד בנאי, אורלי יניב ויואב יפת וזכה למענק בפרויקט "החממה" של הצוללת הצהובה והקרן לירושלים.

    המופע עלה כחלק מ"סיבוב ברוח" סדרת הופעות והקלטות.

    שירה וגיטרה: דניאל גמליאלי כלי מיתר: דרור שמעוני כלי הקשה ומיתר: גיא שרף כלי הקשה: לב אלמן קונטרבס: אור חסון

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    גנריאטה

    כבר מילדותה גנריאטה אהבה את האיכויות של הסאונד האלקטרוני לאחר שקיבלה במתנה את הסינת' הראשון שלה – קאסיו צעצוע. מיד החלה לשחק וליצור סאונדים מתוך לימוד ומחקר עצמי. לאורך השנים היא רכשה לעצמה שפה מוסיקלית ייחודית המורכבת מעולמות עשירים של סאונד אלקטרוני בשילוב שירה ברוסית ואנגלית. להופעה בפסטיבל הרכיבה גנריאטה מופע אודיו ויזואלי דרך שירה ונגינה על מערכת סינתיסייזר מודולרית ממנה יצאו מלודיות מוזיקליות מהפנטות, עטופות בסאונדים מופשטים, בליווי הקרנה של אור ודימויים ברחבי החלל שמזמינים אותנו לצלול אל עולמה הייחודי.

    גנריאטה פטיק הינה מוסיקאית אלקטרונית, חיה ויוצרת בישראל, חצי מהצמד האלקטרוני Lunar Escape System. נולדה במוסקבה בסוף שנות השמונים והושפעה רבות ממוסיקה של אותה תקופה כמו גם ממוסיקה משנות ה-60 וה-70. כבר מילדות היא יצרה סאונדים שנשמעים כמתוך סרט מדע בדיוני שהצמידה לצילומי וידאו משפחתיים.

    צילום: דנה דקטור
    צילום: דנה דקטור

    המכולה – אנסמבל דראון עולם

    במסגרת פולחן הסתיו 22 התקיים אירוע הפתיחה לגלריית סאונד חדשה בתוך מכולה. לאחר מכן, המכולה ממשיכה לפעול באופן מתמשך, 24/7, בסימביוזה עם השמש שהיא מקור האנרגיה שמפעילה את המכולה. אתם.ן מוזמנים.ות לבקר בכל שעה שתרצו, להצמיד אוזן, להצמיד יד, ולהקשיב ליצירה המתמשכת. המכולה ממוקמת בחניה של מתחם המסילה, בסמוך ל"סילו".

    את הזמן עדיין לא פגשנו, אבל אנחנו מניחים את קיומו כשאנחנו מזהים תנועה. אנשים הולכים, כוכבים נופלים, מים זורמים, חלקיקי האוויר משנים את דחיסותם במקצבים וצורות שונות והנה צליל. סאונד הוא חומר בתנועה, השינוי הוא בסיס זהותו.

    מכולה היא חלל אחסון. מהותה היא היעדר תנועה. מרגע שדלתות הברזל הכבדות נסגרות בנקישה נכנסת המכולה לפעולתה היציבה והדוממת, עולם ההשתנות נותר בחוץ, הדברים נשארים במקומם.

    גלריית המכולה היא צעד נוסף במסע של אנסמבל דראון עולם לבחינת מערכת היחסים בין התודעה האנושית המשתנה ללא הרף לבין הנצח. במכולה הנצח מוטבע במרחב באמצעות זמן, והקול – יציר השינוי, לומד להתקיים במרחב שמכיר אך ורק את המנוחה.

    המכולה מונעת באמצעות פאנלים סולאריים. המחזוריות היציבה של הטבע – יום ולילה, אור וחושך, קיץ וחורף – היא לא רק מטאפורה להתרוצצות התופעות המשתנות בנות החלוף בתוך הקיפאון המעגלי של המחזוריות הבלתי משתנה בה ״אין חדש תחת השמש״, אלא נמצאת בלב ליבה של מערכת ההפעלה שלה.

    העבודה הראשונה שמוצגת בגלריה – ״התבוננות במוסיקה למיתר ארוך ודק״ של אנסמבל דראון עולם, חושפת תופעת טבע, שבהינתן התנאים הנכונים מעוררת את צלילו של החומר עצמו, החומר שהיה לפנינו ויישאר אחרינו, ובכך מאפשרת התבוננות בהשתנות מתמדת שאינה משתנה, בפרדוקס של תודעה אנושית חולפת המנסה לתפוס אין סוף, בנצח שמוטבע בזמן.

    עוֹד הֵן נוֹתָר: שֶׁיֶּשְׁנוֹ. וְאוֹתוֹת מְרֻבִּים יֵשׁ עָלֶיהָ,

    שֶׁהַקַּיָּם גַּם אֵינֶנּוּ נוֹצָר, וְנֶחְרָב גַּם אֵינֶנּוּ,

    וְהוּא יָחִיד בְּמִינוֹ וּמֻשְׁלָם, מִמְקוֹמוֹ לֹא יָזוּעַ

    גַּם לֹא הָיָה, לֹא יִהְיֶה, בְּשׁוּם זְמַן כִּי הַכֹּל עַתָּה יַחַד,

    כֵּן הוּא אֶחָד וְרָצוּף. וְאַתָּה מַה מּוֹצָא תְבַקֵּשׁ לוֹ?

    (פרמנידס, המאה ה-5 לפנה״ס)

    הפרויקט נוצר בתמיכתה הנדיבה של קרן ירושלים.

    אנסמבל דראון עולם: ניב גפני, אמיר מאיר, איל ביטון וליאור פינסקי

    צילום: אייל ללי ביטון

    אחרון גיבורי הפעולה

    "אחרון גיבורי הפעולה" הוא מיצב תלוי זמן המציע שיטוט על במת הזירה, משתלט על מערכות התיאטרון ומתפעל אותן באזור הדמדומים שבין תערוכה לפרפורמנס. העבודה התהוותה מתוך מחקר חזותי ממושך שערך עומר שיזף במופעי הפנטזמגוריה מהמאות ה- 19-18. המופעים האלו רתמו את הידע הטכנולוגי המתקדם של תקופתם ודרך מנגנונים בימתיים של אשלייה ודרמה יצרו ספקטקל של העלאה באוב במטרה לזרוע פחד ובהלה בקרב הצופים. 

    בעבודה זו שיזף מותח קו בין מופעי האימה של עידן הנאורות, בהם הוצגו לקהל רוחות רפאים באמצעות אשליות אופטיות ואפקטים בימתיים של תאורה וסאונד, לבין הרוחות שרודפות אותנו היום; כפילים וירטואליים פרי האלגוריתם, המנווטים את חיינו באופן בלתי נראה. פעם הרוחות היו באות בלילה, מגיחות מתוך החשיכה מאורו הנסתר של פנס קסם. היום הן כאן לאור יום, לאורך כל היום, צצות מהתאורה האחורית של המסך. בבחירה בתיאטרון כזירה שבה מתרחשת העבודה שיזף כולא חזרה את הרוחות במרחב ההיפותטי של הבמה ומצביע על המנגנון הספקטקולרי המושך בחוטי היווצרותן. 


    Change the Process – Change the Outcome

    אם תצעדו במדבר של WACKELKONTAKT תמצאו את עצמכן בלולאה אינסופית של שיפור והידרדרות. בנקודה אקראית על צירו של מחקר אודות מפגשים בין זהות סדוקה, תהליכי טרנספורמציה עצמית, מצבים פרפורמטיביים פרה-אדיפליים ויחסי הכוח בין מופיעים, קהל וחלל, WK מיישירים מבט אל הפיצול שבין החושי לתודעתי. הפיצול הזה, המהדהד את כותרת אלבומם האחרון Heal The Split, ממשיך סדרה של עבודות בהן מנסים חברי ההרכב ליילד מחדש את עצמם ואת הקהל. הפיצול מתממש הפעם במפגש בין שני חלקיו של אירוע הפתיחה של הפסטיבל:

    Change the Process

    בין השעות 11:00-21:00 יתקיים תרגול משותף של פרקטיקות מתח והרפיה בשיטת ״מגע רופף״ על ידי קבוצת אנשים מצומצמת. השיטה מתמקדת בתרגול מצבי מיקוד תודעתי, נוכחות גופנית, הקשבה ופריקה בתוך תנאי תאורה וסאונד אינטנסיביים. גם התרגול הוא מפוצל: במהלך היום נוצר מרחב המאפשר למשתתפים שהות לחוות, להיות ולהתבונן; במקביל נלכדת החוויה האישית שלהם על ידי המצלמה והופכת לסחורה פוטנציאלית בתעשייה של דימויים. בשיטה זו המצלמה היא סוכנת ומחוללת של מודעות עצמית מוגברת ולא רק עדת-ראייה. ב-Change the Process מעמתים איתה WK את עצמם ואת המשתתפים, כתרגיל במניפולציה תחת הסכמה שהתוצאות שלה, יש לקוות, הן חומר גלם אודיו-ויזואלי שקורס חזרה לתוך הגרסה החיה של עצמו.

    Change the Outcome

    בשעה 21:00 יתקיים מופע פתוח לקהל נייטרלי. אם חלקו הראשון של היום הוא אקסטנציה של המופע והכנה חושית אל הצפייה בו, חלקו השני בודק את ההיקשרות הבלתי-מאורגנת של שתי קבוצות – קבוצת המשתתפים וקבוצת הביקורת שהיא הקהל – אל חוויית האירוע המוסיקלי המסורתי של ואקלקונטקט. Change the Outcome שואל בעקיפין, מהם התנאים האידיאלים למוכנותו הנפשית והפיזית של קהל בהופעה והאם ניתן ליצור הזדהות מוגברת המכינה את הקרקע להתמסרות אקטיבית אל חוויית הצפייה?

    זו אינה נבואת יום הדין, אלא אבחנה פואטית אודות אנושות מוטרדת שרוצה להחלים – ורוצה שיראו אותה מחלימה. 

    WACKELKONTAKT הוא הטריו של מרקו מילבסקי טומסין (תופים ואלקטרוניקה), אייל ללי ביטון (וידאו ואלקטרוניקה) ותומר דמסקי (שירה ואלקטרוניקה), שהמוסיקה שלו מתחככת עם סגנונות כמו אינדסטריאל, קלאב, היפ-הופ, נויז, פופ, מטאל ומוסיקת מעליות. השלושה יוצרים אירועים תלויי-מקום, מיצבי סאונד ועבודות במה כמו גם מעצבים סאונד לעבודות מחול ותיאטרון, ומשתמשים בעומס חושי, דיסוננס חברתי  ומגוון אובססיבי של אמצעים טכניים כדי לתקשר עם העולם. WK הופיעו והציגו בפסטיבלים, מועדונים, במות וגלריות ברחבי העולם המערבי.

    https://wackelkontakttheworld.com/

    paticcasamuppāda

    'paticcasamuppāda'  הוא מונח בשפת הפאלי שמשמעותו ׳ההתהוות המותנית׳. זהו מושג יסוד בתורה הבודהיסטית שאומר בפשטות שהכל תלוי בכל, ודבר אינו קיים כשלעצמו. ההתהוות המותנית קיימת בכל רפרוף של התודעה ובכל אספקט של המציאות במהלך החיים והמוות של אדם. חוק ההתהוות המותנית מהווה תנאי הכרה יסודי לכל התפתחות רוחנית. 

    המופע החדש של YMKA מתבונן ברשת השזורה של התופעות החולפות ובמדבר השומם המתגלה מאחוריהן, ויישאר כשהן כבר לא יתקיימו. הגרוב של התופים מתפתח בהדרגה מתוך האזנה לטקסטורות ולקווים המוסיקליים של הסינתיסייזר המודולארי, ומצד שני עבודת עיצוב הסאונד האלקטרונית  נשענת על מקצבי התופים. 

    הסאונד נע בין סינתזה אנלוגית כבדה של גלי קול, טקסטורות גרנולריות ושימוש בהקלטות של טקסט שמתפרק למרכיבי הסאונד הבסיסיים שלו ולאלמנטים הריתמיים מהם מורכבת שפה. הקומפוזיציות נבנות מתוך טקסטורות מופשטות לכדי מקצבים מורכבים וסוחפים שמתפרקים בחזרה לענני סאונד.

    * תודה לדראם בית

    גלריה סטרא

    לפני בדיוק שנה, לשניה, חשבתי מחשבה אחת, כל כך גדולה, שנסדקה לי הגולגולת.

    ומאז, אני עומד פה, בלי לזוז, עם ראש שבור. 

    חושב על אותה המחשבה.

    את המחשבות על אותה המחשבה פירקתי להברות.

    ואת ההברות חיברתי לסיפור.

    מהסיפור עשיתי קמע.

    אחד. 

    שיזכיר לי את המחשבה ההיא.

    כי מה שהופך קמע לבעל ערך הוא לא גילו או מוצאו.

    אלא כמות הנצח שהוא אוצר בתוכו.

    הסודות שהוא מגלה.

    את הקמע שברתי בטעות לשלושה קמעות.

    וכל קמע שברתי בכוונה לשלושים ושלושה קמעות.

    ועכשיו, אני מוכר את הקמעות האלה בגלריה שהקמתי. "גלריה סיטרא".

    התבוננות קיץ במוסיקה על מיתר ארוך ודק

    הפרטיטורה ליצירה ״מוסיקה על מיתר ארוך ודק״ של המלחין האמריקאי אלווין לוסייה מכילה הנחיות טכניות לבניית מערכת המבוססת על מיתר מתכת ארוך מאוד ומגנט רב עוצמה.

    התוצאה המתקבלת מיישום של סדרת הפעולות המתוארות בפרטיטורה היא התגשמות פיזית של תופעת טבע סונורית נסתרת. נוצרים התנאים המאפשרים למערכות יחסים בין כוחות פיזיקליים להוליד גלי קול מופלאים. זה היה ככה כשהגענו. ההאזנה לסאונד שהמיתר מייצר היא תמיד הצטרפות לדבר שהיה שם קודם, סמוי מהאוזן, ויתקיים בתור פוטנציאל פיזיקלי גם כשהמין האנושי יתכלה. הסאונד שנולד מהתעוררותו הפיזיקלית של המיתר מהווה אם כן חרך הצצה אל האינסוף.

    בתוך הטקסטורות המורכבות של הסאונד אפשר לשמוע, לאחר משך זמן הנדרש להשקטת התודעה, גם חלקיקי סאונד זעירים שמשכם הוא על גבול סף יכולת ההבחנה של מערכת השמע האנושית. שני הווקטורים ההפוכים האלה, אל האינסוף ואל החולף כהרף אוזן, מערערים על התפיסה העצמית שלנו כאני מלוכד בעל רצון וערך.

    המפגש של גלי הקול המופקים מהמיתר עם מאזין בחלל מכיל מערכת מסועפת של משתנים הקשורים למיקומו המדוייק של המאזין, הכיוון אליו הוא פונה, מבנה והדהוד החלל וכל זאת בתוך תהליך השתנות מתמיד של הסאונד עצמו. מבנה ריזומטי זה שאינו יכול להתלכד לאחד מאפשר למאזין להיות שותף בעיצוב הסאונד בעזרת פעולת ההאזנה בלבד. העבודה היא עבודת משך ואפשר לבחור מתי להיכנס ולצאת ממנה, כך שגם גבולות היצירה תלויים בבחירתו של המאזין.

    אודות

    פולחן הסתיו הוא הפסטיבל השנתי של הזירה, אירוע מרוכז ואינטנסיבי המהווה נקודת שיא של מחקר, פיתוח, אימון ובנייה. היצירות כולן מונעות ממשאלות לב ומחשבות המבקשות שיהיו בהן מזימה וכוונה – או שלא ישרדו את תלאות המסע.

    זהו רגע טרנספורמטיבי בו הקהל, מרחב העשייה ותהליכי היצירה לקראת הפולחן נפגשים ומצטלבים בסבך של דמדומים. דמדומי הסתיו, העונה הבינתחומית ביותר בשנה. 

    פולחן הסתיו 2021 הוא בבואה של התקופה הראשונה בבית הזירה החדש. הפסטיבל משקף מציאות שבה המעורבות ההוליסטית של הזירה בתהליכי הפיתוח האמנותי הגיעה לשיאים חדשים: המכלול המקצועי בהובלת צוות המחלקה הטכנית (Tech Poetry) כולל בית מלאכה, מעבדת אלקטרוניקה וייצור דיגיטלי, אולפן סאונד ומתפרה. רוח העשייה בבית הזירה מעניקה לאמנים את החירות והביטחון ללכת רחוק, ומציעה אופק שאפתני ופרוע של המצאות, דמיונות ונסיונות. 

    הפקות הפולחן משרטטות גיאוגרפיה אמנותית שנעה בין מיצבי סאונד, עבודות גוף ופרפורמנס, תיאטרון העשוי מנגנונים ואנשים, אנסמבלים קדחתניים ואפלים ומופעי מכונות מדיטטיבים. אמני הפסטיבל מציגים פרוייקטים מורכבים ומשוכללים לצד סגפנות שחותרת לשחרור וחופש מכל תלות חומרית: תעוזה, עקשנות ומאמץ בהליכה אל הלא-מוכר מחד, ושאיפה לזיקוק ולחדות מאידך. חלק מהיצירות מחפשות את הליבה בשקט מתמשך ומעמיק, ואחרות מבקשות להימצא בעין הסערה הבוערת. 

    כ-40 אמנים ואמניות משתתפים בפסטיבל שכולו בכורות ופרוייקטים שעולים בפעם הראשונה (וחלקם אף האחרונה). המופעים יתקיימו בשלושת האולמות של הזירה, שיחליפו צורה, צבע וחומר לאורך ימי הפסטיבל. 

    הסיפור של הפולחן מתפתח במשך שבוע שלם, והוא מציע לכם ולכן – קהל הזירה – לנדוד בתוכו בדרכים שונות.

    מידע שימושי

    לפירוט מופעים ורכישת כרטיסים לחצו כאן

    בר וחנות מרצ' הפולחן יפתחו כשעה לפני תחילת המופע הראשון.

    שימו לב – בעבודות ״ התבוננות סתיו במוסיקה על מיתר ארוך ודק״ של אנסמבל דראון עולם ו״וילה רדיוז״ של אמיר מאיר הכניסה ללא תשלום

    יש אפשרות לרכישת כרטיסיה לפולחן הסתיו – כניסה לארבעה מופעים ב-120 ש"ח בלבד. לרכישת כרטיסיה.

    אקו Echo

    במיתולוגיה היוונית, אקו הנימפה יכולה להשתמש בקולה רק כהד חוזר על דברי אחרים יהיו אשר יהיו, בפשטות, כמו שהן, אך משמעותן משתנה עם ההקשר המשתנה. היא מתאהבת בנרקיסוס אך הוא דוחה אותה בגסות. כעונש האלה ארטמיס מטילה עליו קללה שיחווה אהבה שאינה ניתנת למימוש, והוא מתאהב בבואתו המשתקפת אליו מהבריכה.

    המיצב הוא מרחב מחווה לאקו. זוהי זירה של השתקפויות ונקודות מבט. מעשה הדהוד כמו קולה של הנימפה, או הבריכה המשקפת לנרקיס את פניו וקול לא היה לה.
    "אקו" מציע מערכת אקולוגית משלו, מקום לשהות ולהרהר בו. חומרים מלאכותיים ומעובדים מדמים חוויה של שהיה בטבע הדהוד של טבע.

    את המיצב מקיימים אלמנטים מאד בסיסיים – אור, צל, צבע והשתקפויות, יחד הם יוצרים משחק של התנהגויות חומר שמתרחש על הבמה ומערב את הקהל בתוכה. הצופה מוזמן להתערב במרחב, לנסות אותו ולהשפיע עליו דרך הדים של תנועה, המרטיטים את המים ומשנים את הצל המשתקף.

    הקהל מחולל מופע סודי בתוך מקום בעל שכבות וגלגולים מרחביים. החלל בו מוצבת היצירה הוא אולם תיאטרון שבגלגול אחר שלו היה אולם קולנוע, ובזמן שמוצבת בו העבודה "אקו" הוא מתפקד כסוג של גלריה. הקולנוע, התיאטרון והאומנות הפלסטית פועלים גם הם כהשתקפויות והדהודים של המציאות, שינויי הקשרים שיוצרים הקשרים והגיון שונים.

    שעות הביקור באמצע השבוע: ראשון – חמישי בין השעות 12:00 ל 16:00 בתיאום מראש
    לתיאום ביקור יש להתקשר או לשלוח הודעת וואטס אפ למספר 052-623-5550 בערבי מופע המיצב יהיה פתוח מ19:30 עד המופע, ושוב לאחר המופע

    האהבה מכה פעמיים

    ב"האהבה מכה פעמיים" תמי לבוביץ מציבה רגעי מחול שנוצרו לאורך תקופה של שנה וחצי,  דרך ובעזרת ריבוי של אנשים, גופים, קולות, טמפרמנטים, תפישות, חוויות- של חיים ושל מוות.  העבודה מוצבת ברחבי מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בתוך מערך התערוכות "זמן דיוקן". הרקדנים מציעים את הגוף החי והבועט שלהם, להתבוננות מקרוב; דיוקנאות חיים הנעים בין העבודות המוצגות במוזיאון. הרקדנים משתמשים במחול ב"האהבה מכה פעמיים" בשביל להחזיק את הרגע, לא להגיע לסוף- להיות על זמניים.

    המופע יתקיים במשך כשלוש שעות בין 13:00-16:00. כרטיסי כניסה למוזיאון במחיר של 30 ש"ח, הכוללים תערוכה ומופע ברכישה במקום או באתר